סיפור קצר

״numer״

טקסט מאת המחבר · 2026

טקסט

קודם הייתה אמא. היה לה ריח של חלב, של חציר ושל חום. היה לה ריח של אמא.

אני לא יודע אם לחום באמת יש ריח, אבל אז היה לו. כשהכנסתי את הראש מתחת לבטן שלה, הכול היה בסדר.

הקש מתחת לרגליים, הנשימה שלה מעליי, והלשון המחוספסת והאהובה ההיא שבה ליקקה אותי.

לפעמים עצמתי עיניים, ואז היה לי אפילו טוב יותר.

חשבתי שככה נראים החיים. תמיד יש אמא, יש חלב, אחר כך ישנים, אחר כך שוב יש אמא. וככה בלי סוף.

עוד לא ידעתי ש״לתמיד״ היא מילה קצרה מאוד…

בוקר אחד הגיע איש. הכרתי אותו. בכל יום הוא הביא אוכל, פתח את הדלתות, טיפל בנו ולפעמים גירד לאמא בצוואר. אליי הוא היה אומר ברוך:
״קטן.״

אהבתי כשהוא קרא לי כך. גם אמא לא פחדה ממנו. הרי הוא היה משלנו. חבר. אז חשבתי שכל האנשים טובים.

אבל באותו יום הוא לא ליטף את אמא. הוא שם משהו סביב הצוואר שלי ומשך. לא ידעתי למה. אולי רצה לקחת אותי לאנשהו רק לרגע. לא רציתי ללכת, אז נעמדתי בכוח על הרגליים, אבל הרגליים שלי עוד היו חלשות והידיים שלו גדולות.

אמא ניגשה למחיצה המתכתית והתחילה לצעוק. אנשים אומרים ״לגעות״, כאילו זה רק קול חזק.

אני ידעתי שזה לא היה רק קול.

אמא קראה לי.

עניתי לה. סובבתי את הראש וקראתי חזק ככל שיכולתי. האיש כנראה לא הבין, כי המשיך למשוך.

אחר כך הגיע עוד אחד ועזר לו. תוך כדי כך הם דיברו בשקט. אחד אמר שאחר הצהריים כנראה ירד גשם.

השני ענה שזה טוב, כי יבש.

זה קצת הרגיע אותי. אם הם מדברים על גשם, אולי שום דבר רע לא קורה.

אמא הלכה אחריי מן הצד השני של המחסום כל עוד יכלה. לרגע היינו כמעט זה לצד זה.

רק הסורגים היו בינינו. אני הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. ואז המעבר נגמר.

אמא נשארה מאחור וקראה. אני עניתי לה.

שמעתי אותה עוד הרבה זמן.

״זה יעבור לו״, אמר אחד האנשים.

אחרי זמן מה כבר לא היה לי כוח לקרוא.

אבל זה לא עבר.

הובילו אותי למקום אחר. היה שם מואר, נקי ושקט. קיבלתי חלב מפטמת גומי. הוא היה חם.

שתיתי כי הייתי רעב, אבל כל הזמן סובבתי את הראש. חיפשתי את אמא ליד הפטמה, אחר כך ליד הקיר, אחר כך בין הסורגים.

לחלב היה ריח של חלב.

לא היה לו ריח של אמא.

בהתחלה חשבתי שאולי היא תבוא עוד רגע. אולי האיש פשוט שכח להביא אותה. אחר כך חשבתי שתבוא בערב. מאוחר יותר, שאולי למחרת בבוקר.

בהתחלה באמת האמנתי שהיא נמצאת איפשהו קרוב.

אחרי כמה ימים כבר ידעתי.

מאחורי המחיצה גר מישהו שדמה לי. גם הוא קטן. לפעמים הוא הוציא את הראש בין הצינורות ואז נגענו זה בזה באפים הקרים שלנו. זה היה נעים. לרגע אפשר היה להרגיש שלא נמצאים לבד.

לפעמים הוא היה מביט זמן רב למרחוק.

לא ידעתי אם גם הוא זוכר את אמא שלו. נדמה לי שכן.

לא צריך מילים כדי לדעת דברים כאלה.

אנשים באו בבוקר, בצהריים ובערב. היו להם מגפי גומי, דליים, כפפות וטלפונים. הם תמיד מיהרו לאנשהו.

לפעמים מישהו מהם נעצר לידי.
״יפה.״
אחר בחן אותי בקפידה רבה יותר.
״עלייה טובה במשקל.״
ומישהו אחר שאל:
״כמה הוא כבר?״

חשבתי שהם שואלים בן כמה אני, כמה ימים יש לי. אולי רצו לדעת אם אני עדיין צעיר מאוד.

אחר כך הבנתי שהם שאלו על קילוגרמים.

זה קצת הפתיע אותי. לא ידעתי שאפשר לספור את כל מה שאני בקילוגרמים. הרי עדיין היה לי אף שאיתו חיפשתי את אמא.

היו לי אוזניים ואהבתי שמגרדים לי מאחוריהן. היו לי עיניים. היה לי המקום האהוב עליי ליד הקיר, שם נכנס בבוקר קצת אור שמש.

אבל כאן הדבר החשוב ביותר היה מספר הקילוגרמים.

אחר כך קיבלתי עוד מספר. חיברו אותו לאוזן שלי.

מספר.

מרגע זה, עליו הסתכלו האנשים. הם ניגשו, אחזו לי באוזן, קראו את הספרות ורשמו משהו.

אם המספר התאים, הם היו מרוצים.

גם אני הייתי שמח.

אם הם היו מרוצים, כנראה עשיתי הכול נכון.

הרגשתי שמישהו זקוק לי.

אמא לא הייתה צריכה מספר. היא אף פעם לא בדקה שום דבר. היא הכירה אותי לפי הקול שלי, לפי הריח שלי, אולי אפילו לפי הדרך שבה הייתי ניגש אליה.

לאנשים קשה יותר. לכן הם המציאו מספרים.

אומרים שפעם גם על בני אדם קעקעו מספרים. אני לא יודע למה. בני אדם אחרים עשו להם את זה. כבר יותר משמונים שנה לא עושים זאת. היום ממספרים אחרת.

גדלתי, אבל נדמה לי שלא ציפו ממני לגדול יותר מדי. שמעתי יותר ויותר מילה חדשה.

בשר עגל.

לא ידעתי מה פירושה.

אמרו שהוא טוב. בהיר. רך.

הכי אהבתי את המילה ״רך״. זו הייתה מילה יפה. היא נשמעה קצת כמו ״קטן״, כפי שהאיש היה קורא לי פעם.

שמחתי.

הרי הם דיברו עליי.

הייתי חשוב למישהו.

בבוקר הגיעה משאית גדולה. פתחו את הדלתות האחוריות והורידו כבש מתכת. התחילו להוביל אותנו פנימה.

אף אחד מאיתנו לא רצה להיכנס.

לא ידעתי למה. מעולם לא נסעתי במשאית. אולי אנחנו נוסעים למרעה. אולי יש שם הרבה עשב. אולי אפילו אמא תהיה שם.

רציתי לחשוב כך.

אבל הגוף שלי חשב אחרת.

הוא נסוג.

לפחד יש ריח.

באותו רגע הבנתי את זה באמת בפעם הראשונה. הוא קר, חמוץ, ועובר מהר מאוד מחיה אחת לאחרת.

האיש שעמד ליד הכבש כנראה לא הריח אותו. הוא טפח לי על הגב.
״קדימה.״

העגל שלפניי החליק ונפל. האיש קילל, אבל מיד התכופף ועזר לו לקום.

זה קצת הרגיע אותי.

אם הוא עזר לו, כנראה לא רצה לפגוע בנו.

אנשים מוזרים. קודם הם דוחפים, אחר כך עוזרים לקום. לפעמים קשה להבין אם הם טובים או רעים.

אולי גם הם עצמם לא יודעים.

במשאית עמדנו צמודים מאוד זה לזה. בכל פנייה כולנו נטינו לאותו צד.

לא היה לאן להתרחק. הרגשתי לצדי גוף זר, נשימה זרה ואת ריח הפחד.

הנהג הפעיל את הרדיו.

מישהו שר על אהבה, על געגוע ועל כך שאי אפשר לחיות בלי מי שאוהבים.

השיר היה יפה.

חשבתי על אמא.

תמיד חשבתי על אמא כשלא ידעתי מה קורה לי.

אחרי זמן מה המשאית עצרה. הדלתות נפתחו. ראיתי בטון, גדרות מתכת, רצפה רטובה ואנשים בסינרים. היה ריח של מים, חומרי ניקוי, בעלי חיים ועוד משהו.

משהו נורא.

פחד בהלה. ועוד משהו נורא יותר, שלא הכרתי.

עוד לא ידעתי מאיפה זה בא, אבל הגוף שלי כנראה ידע. הרגליים שוב לא רצו ללכת.

איש אחד בדק מסמכים, אחר בדק את המספרים באוזניים שלנו, ושלישי בחן אותנו בזה אחר זה. השלישי לבש חלוק לבן.

לבן הזכיר לי את החלב של אמא.

קצת נרגעתי.

זה בטח מישהו טוב.

הוא הסתכל לי בעיניים, נגע ברגל שלי ובדק את המספר.
״בסדר״, אמר.

שמחתי.

הייתי בסדר!

רק לא ידעתי מה זה אומר בשבילי.

הובילו אותנו למעבר צר. אי אפשר היה להסתובב. לפניי עמד אחד. מאחוריי הבא. התקדמנו לאט.

הראשון נעלם מאחורי דלת.

חיכיתי שיחזור.

הוא לא חזר.

אחר כך נעלם השני.

גם הוא לא חזר.

חשבתי שמאחורי הדלת הזאת בטח יש מקום עצום, אם כולם נכנסים ואף אחד לא יוצא.

הגיע תורי.

בצד השני עמד גבר בסינר ירוק. הוא לא נראה רע. הוא נראה מאוד, מאוד עייף. סידר את הכפפה, שיהק והכין מכשיר כלשהו.

אפילו פעם אחת הוא לא הביט לי בעיניים.

רציתי שיסתכל.

רק פעם אחת.

אולי אז היה רואה שאני קטן.

אולי היה רואה שאני מפחד.

אולי היה שואל איפה אמא שלי.

לא ידעתי שעוד אפשר להציל אותי. אפילו לא הכרתי מילה כזאת. רק רציתי שלשנייה אחת יראה שאני כאן.

שאני חי.

שאני מסתכל עליו.

שאני מפחד.

אז נשמע קול חבטה.

הוא היה זה ששחרר את הנשמה שלי מן הגוף.

פתאום הכול נעשה שקט באופן מוזר. כבר לא הרגשתי את הרצפה ולא את המשקל שלי. הייתי קל מאוד.

אחרי רגע ראיתי את הגוף שלי מלמעלה.

זיהיתי אותו מיד.

זה הייתי אני.

או בעצם, כבר לא אני.

רק רגע קודם הלכתי על הרגליים האלה. רק רגע קודם הסתכלתי בעיניים האלה על האיש בסינר הירוק.

עכשיו הגוף כבר היה שייך לאנשים.

הם עבדו מהר וביעילות. אחד עשה את שלו ואז העביר אותי הלאה. אחר קיבל את הגוף ועשה את הדבר הבא. מישהו שטף במים, מישהו סידר את הסינר.
״יותר מהר, אנחנו מעכבים הכול״, אמר אחד.

השני ענה משהו מצחיק.

הם צחקו.

לא כעסתי עליהם.

בשבילי זה עתה קרה הכול.

בשבילם השעה הייתה אחת עשרה ועשרים.

נשארו להם עוד כמה שעות עד סוף העבודה.

קצת ריחמתי עליהם.

אני הייתי צריך להיות שם רק פעם אחת.

הם היו צריכים לחזור מחר.

הסתכלתי איך הגוף שלי דומה לי פחות ופחות. דברים שהכרתי נעלמו, ודברים שמעולם לא ראיתי קודם הופיעו. לא ידעתי שיש בתוכי כל כך הרבה חלקים שונים. לב, ריאות, כבד, שרירים, מעיים, עצמות.

על הלב הסתכלתי קצת יותר זמן.

זה היה הלב שדפק כשאמא ליקקה אותי.

זה היה הלב שדפק מהר במשאית.

זה היה הלב שהלם הכי חזק מול האיש בסינר הירוק.

עכשיו הוא היה דומם.

אחר כך הגוף שלי הגיע לחדר גדול וקר. היו תלויים שם רבים אחרים. חלקם גדולים יותר, חלקם קטנים יותר.

רק זמן קצר קודם כל אחד מאיתנו היה מישהו אחר. לכל אחד היה ריח משלו, עיניים, קול, מקום משלו לישון. כל אחד כנראה עמד פעם קרוב לאמא שלו.

עכשיו כולנו נראינו אותו דבר.

הגיע איש עם פנקס. הוא בדק את הטמפרטורה, רשם משהו והמשיך. אחר בחן את הבשר והטביע חותמת.

״הכול תקין״, אמר.

שוב שמחתי.

מוזר.

אפילו כשכבר אינך חי, נעים לשמוע שהכול בסדר איתך.

למחרת באו אנשים אחרים. היו להם סכינים, מסורים וסינרים עבים. הם עבדו ודיברו. אחד סיפר על המכונית שלא רצתה להתניע בבוקר. השני דיבר על משחק. השלישי התלונן על עמית ששוב לא הגיע למשמרת.

בזמן שדיברו, חילקו אותי לחלקים.

לאנשים יש שמות לכל דבר. יש להם גם שמות לחלקים שאליהם אפשר לחלק אותי.
ירך, שוק, מותן, כתף, חזה.

זה נשמע קצת כמו שמות של מקומות על מפה.

רק שהארץ כבר לא הייתה שם.

כשחייתי, הייתי אחד.

אחר כך התברר שאני יכול לנסוע לכמה מקומות בבת אחת.

חלק אחד נשלח למקום אחר, אחר נשאר, ועוד אחד נארז בנפרד.

החתיכה שאיתה נשארתי הכי הרבה זמן הונחה על מגש לבן וכוסתה בניילון שקוף.

זה נראה נקי מאוד.

מסודר מאוד.

אחר כך הדביקו תווית. היו עליה תאריך, משקל, מחיר ושם:

נתח עגל

הסתכלתי הרבה זמן על המילים האלה.

עגל.

כנראה שזה אומר: שלי.

כנראה שזה מה שהייתי עכשיו.

לא כולי.

רק חתיכה.

מכל הדברים שלמדתי על אנשים, זה אולי היה המוזר ביותר. הם יכולים לקחת מישהו שלפני כן היו לו עיניים, רגליים ואמא, לחלק אותו לחתיכות קטנות, לתת לכל חתיכה שם אחר, ואז כבר לא לראות את מה שהיה קודם.

אולי בגלל זה הם ממציאים כל כך הרבה שמות.

הובילו אותי לחנות. היה שם מואר וקריר. המקררים זמזמו בשקט, ומסביב היו עשרות אריזות. לכל אחת היו מחיר, משקל ותאריך אחרון לשימוש.

חלקן נראו כמוני.

חשבתי שאולי הכרתי אחת מהן מן המשאית.

לא היה אפשר לדעת.

בלי עיניים ואף קשה לזהות זה את זה.

אנשים עברו לאורך המקררים. הם הרימו אותנו, הסתכלו, קראו את התוויות והחזירו.

האישה הראשונה שהרימה אותי הסתכלה זמן רב על המחיר.
״השתגעו. יקר מדי״, אמרה והחזירה אותי.

הרגשתי משהו שדמה לגאווה.

בכל חיי אף אחד לא אמר לי כמה אני שווה.

עכשיו ידעתי: הרבה.
נעים להיות מישהו בעל ערך.

אחר כך הגיעה אישה אחרת עם ילד קטן. הוא היה אולי בן חמש.

היא בחרה מצרכים והוא הציץ לכל מקום ושאל על הכול.

היא הרימה אותי.
״ניקח בשר עגל. הוא רך.״

שוב המילה הזאת.

רך.

כבר שמעתי אותה קודם, כשעוד עמדתי על הרגליים שלי.

אז חשבתי שזו מילה נעימה.

הילד הסתכל על המגש.
״אמא, מה זה בשר עגל?״

״בשר.״

״אבל של מה?״

האישה היססה לרגע.
״של עגל.״

״של עגל קטן?״

״כן.״

הילד הסתכל זמן רב על החתיכות האדומות שמתחת לניילון.

חיכיתי.

אולי ישאל איפה העגל הזה גר?

אולי ישאל אם הייתה לו אמא?

אולי ישאל אם הוא התגעגע אליה?

אולי ישאל למה עגל שהיה קטן נמצא עכשיו כאן?

הוא לא שאל.

ואמא שלו הניחה אותי בעגלת הקניות.

נפלתי ליד קרטון חלב.

חלב.

אם עדיין יכולתי לצחוק, כנראה הייתי צוחק.

מכל הדברים בחנות העצומה הזאת, הם הניחו אותי דווקא ליד החלב.

הסתכלתי על הקרטון הלבן ופתאום שוב הרגשתי את הימים הראשונים. את הבטן החמה של אמא ואת החלב שלה. חציר. הלשון המחוספסת שלה. המקום מתחת לבטן שלה שבו הכול היה בסדר.

לרגע באמת האמנתי שאם אזכור חזק מספיק, אחזור.

עגלת הקניות המשיכה הלאה.

בקופה האישה הניחה את המצרכים על המסוע. קודם לחם, אחר כך חלב, אחר כך אותי.

הקופאית העבירה הכול דרך הסורק.

לחם — ביפ.

חלב — ביפ.

אני — ביפ.

חשבתי שזה קול אחרון מוזר מאוד בשבילי.

פעם היה לי קול אמיתי, קול משלי.

בו קראתי לאמא חזק ככל שיכולתי.

עכשיו את הקול האחרון שלי בין האנשים השמיעה הקופה במקומי.

האישה שילמה. הילד קיבל סוכרייה על מקל. המצרכים נכנסו לשקית ונסענו לבית שלהם.

במטבח היה חם.

קצת כמו פעם ליד אמא.

האישה הכניסה אותי למקרר, אחר כך הוציאה והניחה על השיש. היא דיברה בטלפון. צחקה. כנראה שמישהו בצד השני אמר גם הוא משהו מצחיק.

בינתיים היא חתכה את הניילון, זרקה את המגש וחיממה מחבת.

היא לא עשתה זאת מתוך כעס.

היא לא הייתה רעה.

היא פשוט הכינה ארוחה.

גם את זה למדתי.

את הדברים הנוראים ביותר לא תמיד עושים אנשים רעים.

לפעמים עושים אותם אנשים טובים שבדיוק מכינים ארוחה.

במחבת הייתה חמאה. אחר כך מלח ופלפל. נשמע רחש. הריח היה שונה מכל מה שהכרתי.

הילד נכנס למטבח.

״אמא, אמא, מתי אוכלים?״

״עוד רגע״, ענתה אמא.

אמא.

המילה הזאת כאבה לי יותר מהמחבת.

הם ישבו לשולחן. בצלחת של הילד היה חלק קטן ממני, תפוחי אדמה ומשהו ירוק. במשך רגע הוא דחף את הבשר במזלג.
״תאכל, שלא יתקרר״, אמרה אמא שלו.

הוא טעם.
״טעים?״

הוא הנהן.
״רך.״

האישה חייכה.
״כי בשר עגל הוא רך.״

שוב המילה הזאת.

רך.

כן.

זה באמת מה שהייתי. הרי הייתי ילד קטן.

אהבתי חלב. אהבתי חום. בבוקר אהבתי לעמוד במקום שבו נכנסה קרן שמש דרך סדק. אהבתי שמגרדים לי מאחורי האוזן. הייתי קצת סקרן. פחדתי מרעשים חזקים.

הכי אהבתי לעמוד ליד אמא.

זה לא הרבה בשביל חיים שלמים.

אבל גם החיים שלי לא היו ארוכים.

אני לא כועס על הילד.

באמת.

מאיפה הוא היה אמור לדעת?

אמרו לו שזה בשר עגל.

לא אמרו לו שלפני כן הייתי עגל קטן ושמח. שהייתה לי אמא. שהייתי מאושר לידה. שאחר כך נתנו לי מספר.

ששתיתי חלב מפטמה וכל הזמן סובבתי את הראש, כי חשבתי שאמא תגיע בכל רגע. שבמשאית שמעתי שיר על אהבה. שפחדתי מהאיש בסינר הירוק.

לא אמרו לו שפעם קראתי לאמא כל כך הרבה זמן, עד שכבר לא נשאר לי כוח.

דברים כאלה לא מספרים לילדים בזמן הארוחה.

מה שהכי מפליא אותי הוא כמה אנשים היו צריכים לעשות כל אחד דבר קטן אחד כדי שאגיע לצלחת הזאת.

היה האיש שהאכיל אותי. זה שעזר לקחת אותי מאמא. אלה שנתנו לי חלב מפטמה. אלה שהובילו אותי למשאית. הנהג שהסיע אותי. האיש בחלוק הלבן שבדק אם אני בריא. האיש העייף בסינר הירוק ששחרר את הנשמה שלי. אלה שחילקו את הגוף שלי.

אלה ששקלו וארזו אותו. מישהו שהדביק מחיר. מישהו שהסיע אותי לחנות. מישהו שהניח אותי במקרר. הקופאית שהעבירה אותי דרך הסורק.

האישה הניחה אותי במחבת.

הילד הקטן אכל אותי.

כל אחד עשה רק קצת.

אף אחד לא עשה הכול.

אולי בגלל זה היה כל כך קל לעשות את הכול?

לפעמים אני עדיין תוהה מה קרה לאמא.

האם היא קראה לי זמן רב באותו בוקר? כשהקול שלי נדם, האם המשיכה לענות? האם למחרת עמדה ליד אותו מחסום מתכת וחיכתה?

אולי חשבה שאחזור.

גם אני חשבתי כך זמן מה.

אני תוהה אם אחר כך היא עוד חזרה לשם וחיפשה אותי. אם הריחה את המקום שבו ישנתי. אם סובבה את הראש כשבמרחק ראתה או שמעה עגל קטן אחר.

וכשבסוף הפסיקה לחפש אותי, האם זה היה מפני ששכחה? או מפני שהבינה?

את זה אני לא יודע.

אני רק יודע שאנשים היו צריכים מספר כדי לדעת מי אני.

אמא מעולם לא הייתה צריכה אותו.

כי אמהות תמיד יודעות איזה ילד חסר.

מילות שיר

טיפשות

EP „Głupota / Stupidity” · גרסה מלאה

טקסט · גרסה מלאה

[בית 1]

ראו כמה יפה היא צומחת

איך היא משתלטת סביבנו

עדיין, בימינו

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 2]

באיזו קלות היא מדביקה את התודעה

מקיפה מכל עבר ולוכדת

מסוגלת להשיג כל אדם

וליטול ממנו את השכל בלי מאמץ

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 3]

עתיקה היא, מאז ומעולם הייתה

בערמומיות מפתה וקורצת

למוחות זקנים וצעירים

אין לכך כל משמעות בעיניה

שואבת את המחשבה, את ההרהור

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[פזמון]

חינם, לכולם, בלי גבול

בסבלנות אחכה לתוצאות

אני יודע – העתיד עוד לפניי

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 4]

עם הרוע היא בידידות גדולה

הרי אחותו היא

עיוורת לטיעונים

חירשת לעובדות ולאמת

פועלת בלי הפסקה, ביעילות

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 5]

תחילה בדיסקרטיות, לאט

אחר כך צוברת תאוצה

עוקפת מכשולים בזריזות

מושכת, מפתה, ללא הרף

עד שתטרוף, תבלע, תשתלט

– טיפשות –

[בית 6]

מיליונים הולכים אחריה

סוחפת, מוצצת את כל שסביבה

כי הרי היא מידבקת

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[פזמון]

חינם, לכולם, בלי גבול

בסבלנות אחכה לתוצאות

אני יודע – העתיד עוד לפניי

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 7]

כבר אין צורך בהרהור

מתכונים מוכנים לכל דבר

אין צורך לשקול דבר

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 8]

היא יודעת הכול הכי טוב

מטיפה, מכתיבה, כופה

מוכשרת, ערמומית וחדה

ולומדת מהר כיצד לשקר

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 9]

אלופת המניפולציה

מוכנה לכל אתגר חדש

לעולם אינה משתעממת

כלי בידי בני אדם רעים

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[פזמון]

חינם, לכולם, בלי גבול

בסבלנות אחכה לתוצאות

אני יודע – העתיד עוד לפניי

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

מילות שיר

טיפשות

EP „Głupota / Stupidity” · Full Version

טקסט · גרסה מלאה

[בית 1]

ראו כמה יפה היא צומחת

איך היא משתלטת סביבנו

עדיין, בימינו

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 2]

באיזו קלות היא מדביקה את התודעה

מקיפה מכל עבר ולוכדת

מסוגלת להשיג כל אדם

וליטול ממנו את השכל בלי מאמץ

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 3]

עתיקה היא, מאז ומעולם הייתה

בערמומיות מפתה וקורצת

למוחות זקנים וצעירים

אין לכך כל משמעות בעיניה

שואבת את המחשבה, את ההרהור

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[פזמון]

חינם, לכולם, בלי גבול

בסבלנות אחכה לתוצאות

אני יודע – העתיד עוד לפניי

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 4]

עם הרוע היא בידידות גדולה

הרי אחותו היא

עיוורת לטיעונים

חירשת לעובדות ולאמת

פועלת בלי הפסקה, ביעילות

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 5]

תחילה בדיסקרטיות, לאט

אחר כך צוברת תאוצה

עוקפת מכשולים בזריזות

מושכת, מפתה, ללא הרף

עד שתטרוף, תבלע, תשתלט

– טיפשות –

[בית 6]

מיליונים הולכים אחריה

סוחפת, מוצצת את כל שסביבה

כי הרי היא מידבקת

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[פזמון]

חינם, לכולם, בלי גבול

בסבלנות אחכה לתוצאות

אני יודע – העתיד עוד לפניי

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 7]

כבר אין צורך בהרהור

מתכונים מוכנים לכל דבר

אין צורך לשקול דבר

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 8]

היא יודעת הכול הכי טוב

מטיפה, מכתיבה, כופה

מוכשרת, ערמומית וחדה

ולומדת מהר כיצד לשקר

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[בית 9]

אלופת המניפולציה

מוכנה לכל אתגר חדש

לעולם אינה משתעממת

כלי בידי בני אדם רעים

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

[פזמון]

חינם, לכולם, בלי גבול

בסבלנות אחכה לתוצאות

אני יודע – העתיד עוד לפניי

– טיפשות, טיפשות, טיפשות –

סיפור קצר

הנביא

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

השחר עלה.

דממה עמדה בעולם.

הנביא הזקן השעין את ראשו האפור, החרוש קמטים, על ידיו היגעות.

כבר לא השתוקק לדבר.

הוא ידע שהוא גוסס – אחרי הכול, נביא היה.

קור הבוקר חדר אליו עד לשד העצמות.

משב רוח נשא עמו את הריח המוכר של אדמה רטובה ועלים.

לבו הלם שלא בקצב, ומחשבות הסתחררו בראשו.

– זה כבר הסוף, חשב, ובה בעת תחילתו של דבר חדש.

הדבר עורר בו סקרנות.

הכול נע במסלול שהוא ושכמותו חזו זה מכבר.

– שעה טובה למחשבות אחרונות על העולם – חשב בעצב.

– מהו העולם הזה?

– מהו האדם?

אחרים חקרו זאת לפניו. האם דבר־מה השתנה?

– דבר לא. מאומה!

יופיו של העולם תמיד שיכר את חושיו של הנביא.

מיליוני גוונים, בריקוד הנצחי של אור וצל, ציירו מתחת לעפעפיו בד קסום.

הרים, נהרות, יערות וימים הסתירו בתוכם סודות אדירים בני אלפי שנים.

סיפורים שנשכחו מזמן היו כמו מכושפים בתוכם.

במחזה הנצחי הזה של הטבע התפעל הנביא מן הנס הגדול של הלידה, מן המעשה הטהור ביותר של הבריאה,

שבו חיים חדשים כאילו בדרך אגב עולים מתוך חשכת האין ומביאים עמם תקווה...

ואהבה.

אך העולם הסתיר גם צללים מבעיתים.

ורוע מצמרר.

מלחמות נשאו את זעקת הכאב, ומותם של מיליונים קצר את חייהם של חפים מפשע.

פצע שהורעל בתאוות בצע על פניה של אמא אדמה החריב את ההרמוניה הקדומה והוליך אל אסון.

אש התאווה והחמדנות, שאינה יודעת כיבוי, כילתה לבבות אנושיים.

יצרים ושקרים, מוכתמים בבגידה, הסתחררו במחול כאוטי ומקברי.

האנושות שקעה שוב ושוב ב־danse macabre שלה.

לרמות, לשדוד, לקחת הכול!

ולהרוג!

כך היה מן ההתחלה. כך הוא. כך יהיה.

אי אפשר לשנות זאת!

לשווא אזהרות החכמים, המשוררים והנביאים!

הנביא הזקן ידע שהעולם מוכרח לטבוע בדם.

הזמן כבר אוזל!

זמנו של הנביא הזקן וזמנו של העולם – הוא ראה זאת בבהירות מחרידה.

– האדם, שנברא בצלמו ובדמותו שלו? – מלמל לבסוף בלעג.

– אה... כנראה שמישהו, לפני אלפי שנים, המציא וכתב משפט אחד יותר מדי...

זו הייתה מחשבתו המודעת האחרונה.

אחר כך שאף, כמעט באדישות, את נשימתו האחרונה.

ומת...

כפי שימות העולם!

והאנושות!

סיפור קצר

אל־מת

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

הוא שמע את הרעם.

אש התלקחה בעורף שלו.

מופתע, כיווץ את גבותיו העבות.

הכאב גזל ממנו את הנשימה.

הוא לא רצה למות. נואשות!

הוא היה עדיין צעיר כל כך.

צעיר מדי.

– עוד כל כך הרבה הייתי רוצה לעשות... – חשב.

החושך ירד.

ואחר כך...

אור בהיר, קורן.

– אדוני, אל תיתן לי למות!

– אני מתחנן, תן לי עוד זמן!

– הרי אתה יכול הכול!!

– לא היה לי די זמן – התייפח.

– היית טוב, ואתה אמיץ – השיב האדון.

– לכן ארשה לך להישאר בין לבין.

בין... לבין... בין לבין... תוכל להופיע בחלומותיהם של בני אדם.

מסור להם את האמת.

ואמור להם שהזמן הולך ואוזל.

וכך היה.

הוא הופיע בחלומותיהם של אנשים בכל רחבי העולם.

רבים מהם, כשהתעוררו, זכרו את פניו.

אחדים זכרו גם את המילים.

החלו לדבר ולכתוב על האיש הצעיר מן החלומות.

האיש בעל הגבות השחורות והעבות.

האיש ההוא נשא מסר מאת האדון.

הזמן חלף והוא נדד ללא לאות בין חלומות.

אך בני האדם כבר לא רצו לזכור את דבריו.

יתרה מזאת, הם אף החלו ללעוג לו.

לצחוק עליו.

– „השעיר” – כינו אותו.

השפילו אותו.

והוא...

בזוי.

מיואש.

חסר אונים.

בכה.

– אדוני, קח אותי בחזרה אליך!

בני האדם אינם רוצים את האמת!!!

סיפור קצר

אבן האבדון

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

הסיפור הזה נכתב לציון שמונים שנה לשחרור מחנה אושוויץ, כאזהרה מפני תוצאותיו ההרסניות של הרוע האנושי!

(…) ביום ההוא, כאשר האבן הזורואסטרית תשחיר

והסימן שעליה לא ייראה עוד,

ברעם ובאש יבוא קץ העולם.

אימהות יבכו על שילדו את ילדיהן… (…)

הספר הרביעי באפוקריפה של הזוהר

לפני יותר משלושת אלפים ושבע מאות שנה.

הנביא זרתוסטרא נדד בהרי המדבר של אסיה. אלוהים גילה לו את ראשית כל הדברים ואת קצם. צורות הסלע האילמות היו עֵדות לפגישתם.

אחת האבנים משכה את עינו של הנביא.

אולי בשל לובנה כשלג או צורתה הסגלגלה, ואולי בשל הסמל השחור שעליה – סמל שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

הוא חש כוח שאינו מן העולם הזה פועם מתוכה.

לקח את האבן ונתן אותה במתנה לסופר מיהודה שהתארח אצלו.

לעדות נצח על פגישתו עם אלוהים.

האבן התעוררה. היא נעקרה מן המקום שבו שכנה דורות על דורות.

היא ידעה כי שליחות איומה ממתינה לה.

היא יצאה למסע בעולם, מסע שיימשך אלפי שנים, כדי לסמן את מהלך הזמן עד קץ הקצים.

ככל שנחשפה לזוועות, לובנה הראשוני הלך ונעכר, האפיר והחשיך – מתקרב לצבעו של הסמל השחור שעליה, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

כך יהיה עד שהאש תבלע את העולם.

אז תהיה האבן שחורה.

כפי שניבא הזוהר.

לעולם לא יֵדע איש אם האבן המחשיכה היא רק אות מבשר – או שמא היא עצמה מולידה את הרוע שבו היא משתתפת!

האבן הלבנה כשלג, ועליה הסמל השחור, הריחה את עורו של השק וחשה את נדנודו של הגמל. היא שמעה את קריאות המדריכים.

ביהודה, בעמק האלה, ליד סלע במדבר שכל עובר ושב נתקל בו, נפלה האבן משקו של הסופר.

במאה העשירית לפני הספירה הייתה זו אותה אבן שדוד הניח בקלע ובאמצעותה הרג את גוליית בדו־קרב.

האבן כבר לא הייתה לבנה כשלג.

כאשר נעשה דוד מלך יהודה, שמע לחישה בראשו: – קח לך את בת־שבע היפה, אשת אוריה הלוחם, ואת אוריה שלח אל קו החזית – שימות!

וכך היה.

המלך דוד שילם על כך במות ילדו הראשון שנולד לו מבת־שבע.

האבן האפירה.

המלך נבוכדנצר השני גלגל בין אצבעותיו אבן שנמצאה במקדש שלמה, שאותו החריב לאחר כיבוש ירושלים.

הוא בהה בסמל השחור המהפנט, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

לבסוף דיכא את בני יהודה והגלה אותם לבבל. האבן החשיכה בכף ידו.

ואולי רק נדמה היה לו?

חמש מאות שנה לאחר מכן, בעת נדודיו במדבר, מצא ישוע – שיש שכינו אותו מלך היהודים – את האבן והחביא אותה בגלימתו. אז, במשך ארבעים יום, החל רוח רעה לפתותו.

לאחר צליבתו של ישוע זכה חייל רומי באבן בעלת הסמל השחור, כששיחק בקובייה על בגדי המשיח.

האבן שינתה צבע.

כעבור שנים אחדות, בשעה שלגיונר היכה בה את סטפנוס למוות בעת סקילתו, האפור שבה נעשה עכור יותר.

מה אירע לה במאות השנים הבאות – איש אינו יודע.

שנים לאחר מכן נמכרה לסוחרים והגיעה באונייה לאנגליה.

הנרי השמיני לבית טיודור אהב לאחוז בידו את האבן שהגיעה מעבר לים, ושאותה הביא לו מן האימפריה העות׳מאנית תומס קרומוול.

המלך בהה בסמל השחור המסקרן, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

הוא חשב על אשתו הבאה ועל הדרך להפוך לראש הכנסייה.

במשך שתי המאות הבאות התבוננה האבן בעוול וברוע של המלוכה.

היא המשיכה להחשיך במהפכה הצרפתית, כשחזתה בטרור ובאלפי הוצאות להורג.

בלילה שבין 16 ל־17 ביולי 1918 היה מחניק ביקטרינבורג.

במרתף בית איפטייב הצטלמו הצאר ניקולאי השני, אשתו, חמשת ילדיהם והמשרתים – מבלי לחשוד בדבר – לצילום התיעודי של המהפכנים.

בידיהם החזיקו כריות ובהן תכשיטים וחפצי ערך.

בין האוצרות הייתה האבן שנגנבה בידי מרגלי הצאר בזמן המהפכה הצרפתית.

כעבור זמן קצר, מוקפים בעשן אבק השריפה, כולם היו מתים.

הבולשביקים לקחו את חפצי הערך ואת האבן.

הרייכסלייטר אלפרד רוזנברג, מפקד יחידת ההחרמה ERR של המפלגה הנאצית, פיקח על ביזת הזהב הסקיתי בחצי האי קרים. בין החפצים מצא אבן ועליה סימן שחור משונה.

הוא העניק אותה במתנה לידידו – אס־אס אוברשטורמבאנפיהרר רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ־בירקנאו.

שם החשיכה האבן יותר מבכל מקום אחר.

לאחר שחרור מחנה הריכוז הגרמני בידי החזית האוקראינית הראשונה של הצבא האדום, לקח המרשל איוואן סטפנוביץ׳ קונייב משולחנו של מפקד המחנה – כמזכרת לניצחון – אבן בצבע גרפיט כהה, שמתוכה עדיין בצבץ הסמל השחור, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

אחרי המלחמה עברה האבן לידיים פרטיות בקייב.

היא הייתה עדה לזוועות שבאו בעקבות הפלישה האכזרית של רוסיה לאוקראינה.

עם כל מעשה ברברי נעשתה כהה יותר.

קצ״א אהרן לוי מאגף המודיעין של המוסד נשא את האבן יוצאת הדופן לישראל.

השלטונות האוקראיניים ביקשו לתארך אותה באיזוטופים ולבדוק מדוע האבן המוזרה משנה את צבעה.

המטוס שבו טס נפגע מטיל של חזבאללה והתרסק בשטח פלסטיני.

כולם נהרגו. הפלסטינים לקחו את האבן.

לאחר שנחשפה לזוועות המזרח התיכון, קיבלה גוון אנתרציט.

הזמן חלף. העולם לא השתנה.

ביום ההוא הגיע הזמן לשינוי קיצוני.

הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית של המפלגה הקומוניסטית הסינית קיבלה החלטה סודית לפתוח במלחמה.

מפקד חיל הטילים של צבא השחרור העממי הסיני, הגנרל ואנג צו, הורה לתקוף את ארצות הברית ואת אירופה.

המכה הראשונה הייתה אמורה להינתן במהירות הבזק, יחד עם רוסיה ואיראן, במאות טילים קונבנציונליים.

אחר כך היו אמורים לתקוף חיל האוויר והצבאות היבשתיים.

האבן נעשתה כמעט שחורה, עד שכמעט אי אפשר היה להבחין בסמל, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

אחרי שיגור הטילים הסיניים והאיראניים אירע האסון!

בגלל שורת קוד שגויה בתוכנה הופעלה מערכת התגובה הגרעינית הרוסית האוטומטית והמיושנת, הקשורה למערכת המכונה „היד המתה”. רוסיה שיגרה אוטומטית לעבר ארצות הברית ואירופה 1,783 טילים גרעיניים רב־ראשיים! הייתה אפשרות אחת בלבד לתגובה.

באותו רגע השחירה האבן הזורואסטרית לחלוטין, ואת הסמל שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע – לא ניתן היה עוד לראות.

צ׳אקרות האבן, שמקדמת דנא הגנו על העולם, החלו לרעוד, עד שנסדקו והתפוררו לאבק שחור.

לא הייתה עוד הגנה. לא הייתה הצלה.

הבזק מסנוור!

אש וחום נורא התמזגו עם רעם מחריש אוזניים שהקיף את כדור הארץ.

ירדה חשכתו של חורף גרעיני בן מאות שנים.

קרן השמש הראשונה נגעה באבן השחורה, הסגלגלה, שבצבצה מתחת לסלעים שהותכו בפיצוצים האטומיים.

מבעד לשחור של האבן בצבץ בקושי סמל בהיר יותר, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

סימן שלא נחרת ביד אדם…

***

הקשר היסטורי (קישורים):

1. זרתוסטרא: 1.jb.pl

2. דוד וגוליית: 2.jb.pl

3. המלך דוד, בת־שבע ואוריה: 3.jb.pl

4. נבוכדנצר השני: 4.jb.pl

5. ישוע במדבר: 5.jb.pl

6. סטפנוס, הקדוש המעונה הנוצרי הראשון: 6.jb.pl

7. אנגליה – הנרי השמיני: 7.jb.pl

8. המהפכה הצרפתית: 8.jb.pl

9. הצאר ניקולאי השני: 9.jb.pl

10. אלפרד רוזנברג, NSDAP: 10.jb.pl

11. רודולף הס, מפקד אושוויץ: 11.jb.pl

12. המרשל איוואן קונייב: 12.jb.pl

13. שחרור אושוויץ: 13.jb.pl

14. הפלישה הרוסית לאוקראינה: 14.jb.pl

15. קצ״א של המוסד: 15.jb.pl

16. המזרח התיכון: 16.jb.pl

17. חיל הטילים של סין: 17.jb.pl

18. מערכת פרימטר הרוסית: 18.jb.pl

סיפור קצר

הסוף

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

יום רגיל.

באותו רגע, במקומות שונים בעולם, התרחשו אירועים בלתי רגילים.

בירושלים, בשכונת מאה שערים, שברה רבקה רוזנקרנץ מראה.

– כמה אהבתי את המראה הזאת – חשבה בעצב.

– אוי ואבוי, עוד עלולות לבוא שבע שנות מזל רע.

– טפו, טפו, טפו – ירקה שלוש פעמים, כדי לבטל את רוע הגזרה בדרך היהודית.

במידטאון וסט שבניו יורק חגג פטריק מרפי זכייה מטורפת. הוא זכה בלוטו ב־188 מיליון דולר.

– כבר הוריתי להעביר כסף לכולם! מיליון לכל אחד בתור התחלה! – אמר למשפחתו.

– עכשיו סוף־סוף נוכל לחיות באמת – הוסיף.

ואז קרס על הרצפה.

מת.

בעיירה סיטאפור ילדה ראמה דווי תינוק בעל שני פנים, ארבע ידיים וארבע רגליים.*

הדבר הפחיד את כל הסביבה.

אבי הילד, רמפאל, אמר: – זכינו לברכה!

– זה סימן! – אמרו תושבי העיירה. – צריך לשאול את הגורו מה פירושו.

– זה כבר הילד השני כזה באזור בתוך שנה – חזרו ואמרו.

לאחר התייעצות שלחו את סמיר ג׳אבי, שלמד את כתבי הקודש, אל הגורו אמאר סאהיב.

בראש אחד חייך התינוק, ובראש האחר בכה.

שתי ידיים הצמיד כאילו לתפילה, את השלישית קפץ לאגרוף, וברביעית עשה תנועה מגונה.

קרוב לוודאי שהיה נמלט במהירות על ארבע רגליו, אילו רק ידע ללכת.

במוסקבה, בארמון הסנאט, שיהק נשיא רוסיה ארבע פעמים אחרי ארוחת הצהריים, איבד את הראייה בעינו הימנית, החל למצמץ במהירות בשמאלית, ואז התחיל ללכת לאחור תוך שהוא מקרקר כתרנגולת.

העבירו אותו למרפאה התת־קרקעית והזעיקו רופא עיניים, את האקדמאי פיודורוב, וכן נוירולוגים.

הצבא הועמד בכוננות קרבית מתמדת.

אוצר קתדרלת ואוול, הכומר המונסיניור זביגנייב שישקו־פירלט, הצמיד שוב את ראשו לאבן.

הוא היה במרתפי כנסיית גריאון הקדוש, הסגורים בפני מבקרים.

הדממה צלצלה באוזניו.

היה לו חזון.

– כל כך מעט זמן! – הבין בוודאות.

במהדורת חדשות בשידור חי הרימה כוכבת CNN, ג׳ני קירש, את עיניה כלפי מעלה וגרגרה שלוש פעמים כמו תרנגול הודו זועם.

אחר כך כיווצה את שפתיה לצורת חצוצרה, פקחה את עיניה לרווחה והחלה להשמיע קולות של קטר ישן.

– שו, שו, שו.

מפיק החדשות הציץ בתסריט, ולאחר קול הקטר השישי עבר לפרסומות.

ביוהנסבורג, בגבעת ויטווטרסראנד, חשף עוזר הארכאולוג ריימונד קורק גולגולת ועצמות של אוסטרלופיתקוס.

היה חם.

עיניו החשיכו.

ריימונד לקה בשבץ.

כששב להכרה החל לדבר בסנסקריט צחה.

– שאנטי, שאנטי – शान्ति (בסנסקריט śānti) – חזר ואמר כמנטרה.

מלבד האירועים האלה, באותו רגע לא קרה שום דבר יוצא דופן.

הכול היה כרגיל.

אנשים נולדו ומתו, ילדים יצאו לבית הספר.

חרקים האביקו פרחים.

סחרו בכיכרות השוק, אכלו ושתו.

יום רגיל.

לא היו ברקים, רעמים או חצוצרות של מלאכים.

לא היה הארמגדון שהובטח.

ואז – אלוהים – עצר – את הזמן…

----

* עובדה

קישורים:

לידת תינוק בהודו בעל שני פנים, ארבע ידיים וארבע רגליים: 19.jb.pl

על הצ׳אקרה של ואוול: 20.jb.pl

עצמות אוסטרלופיתקוס: 21.jb.pl

סיפור קצר

העיוור

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

פעם…

עכשיו…

בעתיד…

בכפר קראו לו „הזקן העיוור”. בזדון.

קינאו בו בגלל בנו, שהחזיק במשרה ממשלתית.

כל עוד היה חם, היה מדדה במטע שהדיף ריח עשב ותפוחים.

– מי יודע? אולי זה הקיץ האחרון שלי? – חשב כשישב בין העצים בכיסא הנדנדה האהוב עליו.

הוא חש את קרני השמש חודרות לגופו. הן העלו תמונות ישנות, העירו זיכרונות, נגעו בעדינות בחושיו.

הוא היה על הגבול שבין ערות לשינה. ואולי חלם?

איך מתקנים את העולם? איך משנים הכול, שיהיו בו יותר טוב ואושר? מדוע יש כל כך הרבה מלחמות, שנאה וסבל?

הוא ידע! הכול בגלל הפוליטיקה, או בעצם – בגלל האנשים שבשלטון. כמו בנו.

השליטים – אלי הזמן החדש. השלטון משכר. הוא נותן כסף, זכויות יתר ותהילה.

מאכיל את האגו. מעוור. משעבד.

זה עובד כך כבר מאות שנים. Divide et impera – הפרד ומשול.

בני אדם קורעים זה את גרונו של זה, ואיש אינו משגיח על ידי השליטים. אמני המניפולציה והתקשורת השקרנית שלהם אינם יוצרים תומכים, אלא מאמינים.

קל יותר לשלוט בעיוורים, בצמאי נקמה!

בורים מחלקים את הקלפים ומבזבזים את כספנו על נשק.

האינטרס שלהם הוא ללבות מלחמות. לבדוק ולקבוע מה להבטיח לפשוטי העם, מה לומר בכל יום כדי לצבור עוד תמיכה ולנצח בבחירות.

ואחר כך במשך שנים – הכול מותר, אין דין ואין דיין!

שלטון מוחלט – הסם החזק בעולם.

כמה מן הנמצאים בפסגה הם פסיכופתים נרקיסיסטים צמאי דם, בעלי אגו שהתנפח מעבר לכל גבול.

למה זה ממשיך לקרות? הוא עיוור, אבל כל העולם...??!!

טירוף!

מדוע האדם אינו חושב, אינו מנתח ואינו בוחר בתבונה?

לפני מאות שנים לעם חסר ההשכלה לא הייתה גישה לידע, אבל היום?

במדינות טוטליטריות עוד אפשר להבין זאת, אבל בדמוקרטיה?

מדוע אנשים אינטליגנטים מעניקים כוח לעיתים קרובות לרעים, לטיפשים, לבורים המבזבזים את כספם?

כוח על חייהם ועל עתיד ילדיהם… תמורת פירורים של הבטחות ריקות שלעולם לא יתקיימו?

תמימות אבסורדית!

כי ככה המערכת? זה חייב להשתנות!

עכשיו!

הארה! הידיעה נפלה עליו כברק!

– אלוהים, הרי ברור מה צריך לעשות. איך איש לא חשב על כך קודם?

הרעיון שלו הביא צדק. לכולם. בלי יוצא מן הכלל. בדרך כה מושכת וכה מובנת מאליה, עד שתוך זמן קצר יכבוש את העולם.

זו תהיה שיטה חדשה, גאונית, מושלמת – אחווה של בני אדם ושל עמים.

לצד התיאוריה שלו נראתה הדמוקרטיה כמו בדיחה פרהיסטורית.

עוד יש תקווה…

העיוור חייך באמון.

– אני מוכרח לספר על כל זה – לחש.

הוא שאף אוויר בניחוח תפוחים.

– רק אנוח עוד רגע…

לבו של העיוור הלם לאט יותר ויותר… עד שנדם.

טקסט מאת המחבר

זה!

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

(…) מאחר שהעבר אינו מטיל עוד את אורו על העתיד, השכל האנושי תועה בחשכה. (…)

אלכסיס דה טוקוויל

אנא, הקשב למה שאני עומד לומר.

על הדבר החשוב ביותר.

בשבילך, בשבילי, בשבילה ובשבילו.

קשה לתפוס ששמונים שנה אחרי המלחמה – זה! חוזר.

מאופר, מלוטש, משוכלל ומועשר ברעיונות חדשים.

הוא מרים את ראשו החום ומחייך בחוצפה, שיניים חשופות.

יש הרואים ניבים מוכתמים בדם בחיוך לגלגני; אחרים רואים חיוך מפתה.

פה ושם יש לו טפרים חדים, שלא קהו בשנות תרדמתו.

אפשר לזהות את זה! בתוקפנות, באפליה, בשנאה.

בהסתה וברוק המוטח במי שחושב אחרת.

בהומופוביה.

ברוע המוסווה בקפידה.

ובעובדה שזה! אינו בר־תיקון, עיוור לאמת.

הוא אוהב לטבול ברוטב דתי.

Gott mit uns!

In God we trust!

С нами Бог!

רק איתנו!

וכל השאר – שילכו לאבדון!

אין כל רע בדתות ובאמונה.

כל עוד אינן כלי בידיהם של צבועים שאומרים דבר אחד ועושים בדיוק את ההפך.

כל עוד הדו־פרצופיות שלהם אינה צורבת את העיניים ואת האוזניים.

לפי המעשים תכירו את זה!

רומן ברנדשטטר צדק ב„ליטניה להצלה מן הטיפשות”.

קל לראות כיצד זה! פועל ולאן הוא חותר.

הוא מפלג בני אדם – עד שהם קופצים זה לגרונו של זה!

זה! זורע דיסאינפורמציה, חצאי־אמיתות ושקרים. דרך התקשורת, האינטרנט, מן הדוכן.

כדי שאיש כבר לא יבחין בין אמת, מניפולציה וכזב.

זה! יודע הכול הכי טוב!

מטיף, מכתיב, כופה!

זה! מאחד את מאמיניו, כי הם רואים שזה! עובד.

כשהם מסיתים, פניהם מאיימות ורעות.

מי שאינו איתנו – נגדנו!

כך היה אז, וכך הוא עכשיו.

בני אדם לבני אדם… בני אדם לתת־אדם… בני אדם???

למרבה המזל, את זה! אפשר לראות בעין בלתי מזוינת.

אם דבר לא ישתנה – זה! יבלע אותנו!

יישאר זה! ויישארו הטיפשים מול המסכים, המשולהבים והמסוחררים, העבדים חסרי המחשבה.

ויישאר גזע של עריצים המתבוססים בעושר, שיסיימו את זה! שהתחילו.

הזדמנות אחרונה!

זה! לא ייעלם מעצמו.

זה! בונה על האדישות ועל הפחד…

זה??? זה!!!

מילות השיר

אנא, הקשב למה שאומר

על הדבר החשוב ביותר

בשבילך, בשבילי

בשבילה

ובשבילו

קשה לתפוס ששמונים שנה אחרי המלחמה זה! חוזר

מאופר, מלוטש

ומועשר ברעיונות חדשים

מרים את ראשו החום

וחושף שיניים בחוצפה

יש הרואים ניבים מוכתמים בדם בחיוך לגלגני

ואחרים רואים חיוך מפתה

פה ושם יש לו טפרים חדים

שלא קהו בשנות תרדמתו

את זה! אפשר לזהות

בתוקפנות

באפליה

בשנאה

בהסתה וברוק המוטח במי שחושב אחרת

בהומופוביה

ברוע המוסווה בקפידה

ובעובדה שזה! אינו בר־תיקון

עיוור לאמת

הוא אוהב לטבול ברוטב דתי

Gott mit uns

In God we trust

С нами Бог

רק איתנו

וכל השאר – שילכו לאבדון

אין כל רע בדתות ובאמונה

כל עוד אינן כלי בידיהם של צבועים

שאומרים דבר אחד

ועושים בדיוק את ההפך

כל עוד הדו־פרצופיות שלהם אינה צורבת את העיניים ואת האוזניים

לפי המעשים תכירו את זה!

קל לראות כיצד זה! פועל ולאן הוא חותר

מפלג בני אדם – עד שהם קופצים זה לגרונו של זה

זה! זורע דיסאינפורמציה, חצאי־אמיתות ושקרים

דרך התקשורת, האינטרנט, מן הדוכן

כדי שאיש כבר לא יבחין בין אמת, מניפולציה וכזב

זה! יודע הכול הכי טוב

מטיף, מכתיב, כופה

זה! מאחד את מאמיניו, כי הם רואים שזה! עובד

כשהם מסיתים, פניהם מאיימות ורעות

מי שאינו איתנו – נגדנו

כך היה אז וכך הוא עכשיו

בני אדם לבני אדם

בני אדם לתת־אדם

בני אדם?

למרבה המזל, את זה! אפשר לראות בעין בלתי מזוינת

אם דבר לא ישתנה – זה! יבלע אותנו

יישאר זה! ויישארו הטיפשים מול המסכים

המשולהבים והמסוחררים

העבדים חסרי המחשבה

וגזע של עריצים המתבוססים בעושר

שיסיימו את זה! שהתחילו

הזדמנות אחרונה

זה! לא ייעלם מעצמו

זה! בונה על האדישות ועל הפחד

זה

זה!

טקסט מאת המחבר · EN

זה!

גרסה אנגלית

טקסט

(…) מאחר שהעבר אינו מטיל עוד את אורו על העתיד, השכל האנושי תועה בחשכה. (…)

אלכסיס דה טוקוויל

אנא, הקשב למה שאני עומד לומר.

על הדבר החשוב ביותר.

בשבילך, בשבילי, בשבילה ובשבילו.

קשה לתפוס ששמונים שנה אחרי המלחמה – זה! חוזר.

מאופר, מלוטש, משוכלל ומועשר ברעיונות חדשים.

הוא מרים את ראשו החום ומחייך בחוצפה, שיניים חשופות.

יש הרואים ניבים מוכתמים בדם בחיוך לגלגני; אחרים רואים חיוך מפתה.

פה ושם יש לו טפרים חדים, שלא קהו בשנות תרדמתו.

אפשר לזהות את זה! בתוקפנות, באפליה, בשנאה.

בהסתה וברוק המוטח במי שחושב אחרת.

בהומופוביה.

ברוע המוסווה בקפידה.

ובעובדה שזה! אינו בר־תיקון, עיוור לאמת.

הוא אוהב לטבול ברוטב דתי.

Gott mit uns!

In God we trust!

С нами Бог!

רק איתנו!

וכל השאר – שילכו לאבדון!

אין כל רע בדתות ובאמונה.

כל עוד אינן כלי בידיהם של צבועים שאומרים דבר אחד ועושים בדיוק את ההפך.

כל עוד הדו־פרצופיות שלהם אינה צורבת את העיניים ואת האוזניים.

לפי המעשים תכירו את זה!

רומן ברנדשטטר צדק ב„ליטניה להצלה מן הטיפשות”.

קל לראות כיצד זה! פועל ולאן הוא חותר.

הוא מפלג בני אדם – עד שהם קופצים זה לגרונו של זה!

זה! זורע דיסאינפורמציה, חצאי־אמיתות ושקרים. דרך התקשורת, האינטרנט, מן הדוכן.

כדי שאיש כבר לא יבחין בין אמת, מניפולציה וכזב.

זה! יודע הכול הכי טוב!

מטיף, מכתיב, כופה!

זה! מאחד את מאמיניו, כי הם רואים שזה! עובד.

כשהם מסיתים, פניהם מאיימות ורעות.

מי שאינו איתנו – נגדנו!

כך היה אז, וכך הוא עכשיו.

בני אדם לבני אדם… בני אדם לתת־אדם… בני אדם???

למרבה המזל, את זה! אפשר לראות בעין בלתי מזוינת.

אם דבר לא ישתנה – זה! יבלע אותנו!

יישאר זה! ויישארו הטיפשים מול המסכים, המשולהבים והמסוחררים, העבדים חסרי המחשבה.

ויישאר גזע של עריצים המתבוססים בעושר, שיסיימו את זה! שהתחילו.

הזדמנות אחרונה!

זה! לא ייעלם מעצמו.

זה! בונה על האדישות ועל הפחד…

זה??? זה!!!

טקסט מאת המחבר · DE

זה!

גרסה גרמנית

טקסט

(…) מאחר שהעבר אינו מטיל עוד את אורו על העתיד, השכל האנושי תועה בחשכה. (…)

אלכסיס דה טוקוויל

אנא, הקשב למה שאני עומד לומר.

על הדבר החשוב ביותר.

בשבילך, בשבילי, בשבילה ובשבילו.

קשה לתפוס ששמונים שנה אחרי המלחמה – זה! חוזר.

מאופר, מלוטש, משוכלל ומועשר ברעיונות חדשים.

הוא מרים את ראשו החום ומחייך בחוצפה, שיניים חשופות.

יש הרואים ניבים מוכתמים בדם בחיוך לגלגני; אחרים רואים חיוך מפתה.

פה ושם יש לו טפרים חדים, שלא קהו בשנות תרדמתו.

אפשר לזהות את זה! בתוקפנות, באפליה, בשנאה.

בהסתה וברוק המוטח במי שחושב אחרת.

בהומופוביה.

ברוע המוסווה בקפידה.

ובעובדה שזה! אינו בר־תיקון, עיוור לאמת.

הוא אוהב לטבול ברוטב דתי.

Gott mit uns!

In God we trust!

С нами Бог!

רק איתנו!

וכל השאר – שילכו לאבדון!

אין כל רע בדתות ובאמונה.

כל עוד אינן כלי בידיהם של צבועים שאומרים דבר אחד ועושים בדיוק את ההפך.

כל עוד הדו־פרצופיות שלהם אינה צורבת את העיניים ואת האוזניים.

לפי המעשים תכירו את זה!

רומן ברנדשטטר צדק ב„ליטניה להצלה מן הטיפשות”.

קל לראות כיצד זה! פועל ולאן הוא חותר.

הוא מפלג בני אדם – עד שהם קופצים זה לגרונו של זה!

זה! זורע דיסאינפורמציה, חצאי־אמיתות ושקרים. דרך התקשורת, האינטרנט, מן הדוכן.

כדי שאיש כבר לא יבחין בין אמת, מניפולציה וכזב.

זה! יודע הכול הכי טוב!

מטיף, מכתיב, כופה!

זה! מאחד את מאמיניו, כי הם רואים שזה! עובד.

כשהם מסיתים, פניהם מאיימות ורעות.

מי שאינו איתנו – נגדנו!

כך היה אז, וכך הוא עכשיו.

בני אדם לבני אדם… בני אדם לתת־אדם… בני אדם???

למרבה המזל, את זה! אפשר לראות בעין בלתי מזוינת.

אם דבר לא ישתנה – זה! יבלע אותנו!

יישאר זה! ויישארו הטיפשים מול המסכים, המשולהבים והמסוחררים, העבדים חסרי המחשבה.

ויישאר גזע של עריצים המתבוססים בעושר, שיסיימו את זה! שהתחילו.

הזדמנות אחרונה!

זה! לא ייעלם מעצמו.

זה! בונה על האדישות ועל הפחד…

זה??? זה!!!

טקסט מאת המחבר

לכן…

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

ילדה בת שש

עוד ילדה

מבוקעת בכידון

כמו בובה ישנה

שוכבת בשקט בבוץ של בוצ׳ה

נאנסה וננטשה

חפץ!

מאות גופות מתות נצמדות זו לזו

בדרך כפרית במי־לאי, וייטנאם

חצי עירומות, מעונות

עצמים!

ברוח ההימלאיה המתפרצת מתנופפים

דגלי תפילה בחמישה צבעים

סמלים דהויים של שלום, חמלה, כוח וחכמה

נשמות הטיבטים שעונו למוות מניעות אותם

בלתי נראים!

צועקים בדממה רדופת רוחות

המשרפות של אושוויץ, עדיין חמימות

בלעו, טרפו מיליוני חפים מפשע

בני אדם… לבני אדם, בני אדם… לתת־אדם, בני אדם?

נשכחו!

קמבודיה, רואנדה, ננקינג, בוסניה, בורונדי

אבוריג׳ינים, ילידים אמריקאים, טטרים, ארמנים, רומה, כורדים

זרים, משלנו – אין הבדל

רחוק מאיתנו!

למה???

בידי כולם!

כי לא למדנו מן ההיסטוריה, לא חשבנו

לא חשפנו את השקר, את הרוע, את הטיפשות

כי לא היה אכפת לנו מכלום…

ומה עכשיו?

ומה הלאה?

לאן אנחנו הולכים?

אבן האבדון[*] כבר כמעט שחורה

הרוע עדיין מנצח

מה יישאר?

רק דממה מתה???

בגללי, בגללך, בגלל כולנו!

כי איננו לומדים מן ההיסטוריה, איננו חושבים

איננו חושפים את השקר, את הרוע, את הטיפשות

כי לא אכפת לנו מכלום…

-------

[*] הטקסט מפנה לסיפור הקודם „אבן האבדון”

טקסט מאת המחבר

לכן…

גרסה אנגלית

טקסט

ילדה בת שש

עוד ילדה

מבוקעת בכידון

כמו בובה ישנה

שוכבת בשקט בבוץ של בוצ׳ה

נאנסה וננטשה

חפץ!

מאות גופות מתות נצמדות זו לזו

בדרך כפרית במי־לאי, וייטנאם

חצי עירומות, מעונות

עצמים!

ברוח ההימלאיה המתפרצת מתנופפים

דגלי תפילה בחמישה צבעים

סמלים דהויים של שלום, חמלה, כוח וחכמה

נשמות הטיבטים שעונו למוות מניעות אותם

בלתי נראים!

צועקים בדממה רדופת רוחות

המשרפות של אושוויץ, עדיין חמימות

בלעו, טרפו מיליוני חפים מפשע

בני אדם… לבני אדם, בני אדם… לתת־אדם, בני אדם?

נשכחו!

קמבודיה, רואנדה, ננקינג, בוסניה, בורונדי

אבוריג׳ינים, ילידים אמריקאים, טטרים, ארמנים, רומה, כורדים

זרים, משלנו – אין הבדל

רחוק מאיתנו!

למה???

בידי כולם!

כי לא למדנו מן ההיסטוריה, לא חשבנו

לא חשפנו את השקר, את הרוע, את הטיפשות

כי לא היה אכפת לנו מכלום…

ומה עכשיו?

ומה הלאה?

לאן אנחנו הולכים?

אבן האבדון[*] כבר כמעט שחורה

הרוע עדיין מנצח

מה יישאר?

רק דממה מתה???

בגללי, בגללך, בגלל כולנו!

כי איננו לומדים מן ההיסטוריה, איננו חושבים

איננו חושפים את השקר, את הרוע, את הטיפשות

כי לא אכפת לנו מכלום…

-------

[*] הטקסט מפנה לסיפור הקודם „אבן האבדון”

טקסט מאת המחבר

זה!

טקסט מאת המחבר · גרסה אורקולית רשמית

טקסט

הוא עתיק.

עתיק כמו העולם.

כמו היקום.

אולי אפילו עתיק כמו אלוהים.

היה.

ישנו.

יהיה.

אינו נולד.

אינו מת.

אינו נח.

ממתין.

רוצה לבלוע כל אדם.

לא מיד.

לא באלימות.

לא בגלוי.

תחילה הוא מתקרב בשקט.

ברגע שבו אתה נרדם.

כשאתה מתעורר וזיעה על גבך.

כשאתה ער ולפתע יודע שהחושך אינו ריק.

שהוא מביט.

שהוא נושם.

אתה זוכר את הרגעים שלפני השינה, כשאתה נופל אל תהום?

הגוף נקרע ברעד.

הלב מכה כמו אגרוף בדלת נעולה.

אתה פוקח עיניים ולשנייה אינך יודע היכן אתה.

אינך יודע מי אתה.

אינך יודע אם באמת חזרת.

זה! אז רכן מעליך.

הקשיב לנשימתך.

ואותם רגעי השהיה?

כשהזמן נעצר.

כשהקול נתקע בגרון.

כשהאוויר נעשה סמיך, כאילו מישהו מזג לילה אל תוך ריאותיך.

אז זה! היה קרוב ביותר.

הוא אינו בא לבדו.

יש לו עוזרים.

חומים.

בחליפות.

עם דגל בדש.

יד על הלב.

ופה מלא מילים גדולות.

תפילות.

שבועות.

הבטחות.

חיוכים.

הם מדברים על האומה.

מדברים על אלוהים.

על האמת.

על החירות.

אבל למעשה הם מאכילים אותו מדי יום.

מלבים פצעים.

מסיתים.

משלחים אלה באלה.

מקללים בחיוך.

בזים תוך העמדת פנים של דאגה.

מחלקים בני אדם לטובים ולגרועים כדי שיהיה קל יותר לשלוט בהם.

הם אינם רוצים שתחשוב.

הם רוצים שתפחד.

ושתשנא.

הם אינם רוצים שתראה אדם.

הם רוצים שתראה אויב.

מגישים לך כעס כתרופה.

מגישים בוז כחובה.

מגישים שנאה כפטריוטיות.

ואומרים:

זה לטובתך.

זה למען הביטחון.

זה בשם הצדק.

בשם המולדת.

בשם זיכרון ההיסטוריה.

וזה! עומד מאחוריהם.

עתיק.

סבלני.

רעב.

חושף שיניים.

כל מי שכבר נפל בידיו עוזר לו לכבוש את הבא אחריו.

במילה.

בהבטחה לפתרונות פשוטים.

במשפט שקרי.

באויב שמצביעים עליו.

בהבטחת נקמה.

ופתאום אדם שאתמול עוד היה אדם, הופך להמון נטול רצון.

וזה! ניזון מן ההמון.

זה הצבא שלו.

בכעס שאינך מצליח לעצור.

בתשוקה שמתנשפת בקולך.

בחמדנות הלוחשת פתרונות.

בקנאה שמדיפה ריח של אמת.

בצרות עין שטעמה נקמה.

בקללות כלפי „האחרים”.

אלה אינם רגשות.

זה זה!

הרוע הקדמון!

הוא מנסה לעטוף אותך בריר.

תחילה את האצבעות.

אחר כך את העיניים והאוזניים.

אחר כך את הפה.

ובסוף את הלב.

מחליש אותך.

מגיש לך מחשבות של אחרים.

מתחזה לתשוקות שלך.

חודר אל הסדקים הקטנים ביותר.

אל העייפות.

אל הבדידות.

אל הדיכאון.

אל ההשפלה.

אל הפחד שלך.

אל אותו רגע שבו אתה אומר לעצמך:

מותר לי הכול.

ואז הוא מתחיל להיזון ממך.

אינו צועק.

אינו מצווה.

אין לו צורך.

די בלחישה.

זה בגללם.

עוד קצת.

עוד חזק.

ואתה חושב שזה אתה.

שאלה ההחלטות שלך.

החירות שלך.

האמת שלך.

המולדת שלך.

לא!

זה! למד לדבר בשפה שלך.

וכשתאמין כבר שמותר לך הכול, שאתה צודק, שאיש אינו רואה, שאיש אינו שומע, שאיש לא יבוא,

זה! בולע אותך כולך.

הוא אינו בא לקחת את חייך.

הוא בא לקחת דבר גרוע יותר.

אותך כולך.

כי זה! אינו רוצה להרוג אותך.

זה! רוצה להחזיק בך.

לנצח.

טקסט מאת המחבר

טיפשותוקרטיה

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

הערת המחבר:

הטקסט שלהלן הוא מעין מבחן.

אם הוא פוגע בך או מרגיז אותך – יש בך נטייה להיות טיפש.

אם הוא מכעיס אותך עד כדי כך שלא תגיע לסופו – אתה בוודאות כזה!

ובכל זאת, לא הכול אבוד. באפילוג עוד מהבהב ניצוץ של תקווה…

מוטו:

אילו ראיתם מה הכנתם לילדיכם במו ידיכם – הייתם מלבינים בן רגע!

J.B.

האספה שנערכה בלב החושך הייתה חשאית.

הכול התנהל בדיוק כפי שתכננו. להפוך את סדר העולם ולהביאו אל סף אסון היה קל יותר מכפי שמישהו יכול היה לשער.

את הישיבה פתח הרוע בצורתו הטהורה:

– אני מברך את משפחת התהום הגדולה. תוכניתנו להפלת הציוויליזציה האנושית מתקרבת לסיומה!

– אבקש מאחותי הגאונית – הטיפשות – לנתח את המצב ולהציג את האסטרטגיה הבאה.

הטיפשות, שהמחמאה ליטפה את גאוותה, הסמיקה מעט, כחכחה בגרונה והשיבה:

– הממ, הכול מצביע על כך שעידני כבר הגיע והוא משגשג להפליא. אני מייצרת המונים של טיפשים. אני מתפשטת בכל מקום! אינני יודעת גבול או מידה. אני בולעת הכול ומתחילה לשלוט בעולם. אני מדביקה כמו נגיף הרסני שאין לו מרפא.

– בעיני הטיפשים אני בלתי נראית – הוסיפה בשמחה והמשיכה:

– אני משעבדת את מוחות כולם! עשירים ועניים, משכילים ובורים, מאמינים ואתאיסטים, זקנים וצעירים. אני שוברת אופי. מעוורת! שוללת יכולת ניתוח, מחשבה עצמאית והרהור.

– בזכותי לטיפשים תמיד יש דעה מגובשת שאינה סובלת התנגדות.

– הם מגנים ולועגים בלי מחשבה למי שחושב אחרת. אין בהם שמץ של התבוננות!

– הם אינם שוקלים טיעונים, פועלים באופן אינסטינקטיבי, כי הטמעתי בהם אוטומטיות ותגובות מיידיות וחסרות מחשבה.

– הענקתי לטיפשים תחושת ערך! הם מרוצים מעצמם בלי הפסקה!

– הבאתי לכך שהטיפשות דומה לאמונה. ומי שמאמין בעיוורון – שום טיעון הגיוני אינו חודר אליו.

– אני מגייסת לתוכניותינו גם אנשי דת מסוימים, המטפטפים את ערכינו ללבות המאמינים. דת, היררכיות דתיות וכמורה בשירותנו – אלה נשק אדיר!

– הטיפש תמיד יודע הכול טוב מכולם! לכן אינני ניתנת לתיקון ואי אפשר לעצור אותי.

– שמי מטעה, כי – כפי שאתם יודעים – אני ערמומית וחדת־מחשבה להפליא – הוסיפה בחוסר צניעות.

– באופן פרדוקסלי, דווקא אני – הטיפשות – אינני טיפשה! – התנפחה עוד יותר.

– רציתי להודות לכל משפחת התהום הגדולה, ובמיוחד:

– לשקר, לבורות, לבגידה, להשחתה, לשחיתות, לכזב, לממון, לתאומות קסנופוביה והומופוביה, לגזענות, לתאווה, וגם למניפולציה ולדיסאינפורמציה – עם כלי התקשורת שלהן, עיתונאים שכירי עט, כל זורעי ההבלים והצבא האינסופי של טרולי האינטרנט.

– אני אסירת תודה במיוחד על הנהגתו של הרוע האדיר בצורתו הטהורה! – הוסיפה בחיוך מתרפס.

– אי אפשר להפריז בערכו של האגו הנפלא שלנו, המשכר אנשים שבחרתי בהם ושאותם הטיפשים העלו אל המשרות הגבוהות ביותר.

– מיליוני מצביעים, הנישאים על גל של טיפשות קולקטיבית, יקברו את הדמוקרטיה השנואה והמתועבת, מפני שלטיפש חסר מחשבה יש בדיוק אותה זכות הצבעה כמו לזוכה פרס נובל. כמובן, גם אנשים אינטליגנטיים ומשכילים נופלים ברשתי.

– ואומר יותר... קל לי יותר ויותר לייאש את אויבינו הגרועים ביותר – אנשים חושבים, שוקלים ומפקפקים. הם מתייאשים במהירות ומאבדים רצון לפעול. הם מטילים ספק כי זו טבעם הרפלקטיבי. לעיתים, כשהם רואים שהטיפשים שאינם־ברי־תיקון רבים יותר – הם מרימים ידיים.

– והטיפשים שאני מעודדת מצביעים לבני מינם – טיפשים כמוהם – או לנוכלים, קרייריסטים ואנשי שערורייה שאנו שתלנו ושילמנו להם. ואם קולות הטיפשים אינם מספיקים, אנשינו סופרים את הקולות באופן המתאים…

– אילו הטיפשים ידעו את האמת והיו יודעים מיהם האנשים בפסגת השלטון שבחרו בהם, או אלה שהם מבקשים לבחור – שערותיהם היו סומרות!

– עוד לפני שיבחינו בכך, הדמוקרטיה תהפוך לטיפשותוקרטיה!

– אני גם משקיעה בצעירים, כי אין להם ניסיון, הם אינם אוהבים היסטוריה וממעיטים בערכה. אני גאה בכיבוש המוחות הנוטים למרד ולערעור. אני מצליחה בכך יותר ויותר.

– בעזרת אחותנו שנאה ופוליטיקאים הנתונים להשפעתה – אני מפלגת בני אדם. מסיתה, מלבה ומשלחת אותם אלה באלה. ברוח הסיסמה: „Divide et Impera!” – „הפרד ומשול!”

– אפילו בתוך משפחות אנשים קופצים זה לגרונו של זה, ציפורניים שלופות!

– קל וחומר עמים מסוכסכים.

– פשוט ויעיל. כבר מאות שנים.

– טיפש שנתפס בידו צועק שזו אינה ידו, ואת מעשיו הנבזיים הוא מייחס בלי היסוס ליריביו. הוא הופך משמעויות בחוצפה ומסלף עובדות. הוא בז לאמת ולועג לה מפני שאינה נוחה לו.

– אני מוכרחה להתפאר שבזכות עבודה קשה הפכתי לתכונה קולקטיבית, ממש גלובלית!

– היום טיפשים מתגאים ומשוויצים בשייכות להמון הגדול של הדומים להם, המחזיקים יחד בדעות אידיוטיות, בהבלים ובתיאוריות קונספירציה מטעות.

– הם רואים בשלטון אנשים כמותם, בורים יהירים, שותים בצמא כל מילה מפיהם, וגם כשאלה מרמים אותם – בתוך מערבולת הטיפשות הם שוכחים במהירות. ושוב נותנים שיתמרנו אותם.

– הם מסתובבים בלי הרף בחוגי טיפשים, ניזונים מטיפשות ומגדלים את ילדיהם להיות טיפשים.

– הם בונים בשבילנו מכונת טיפשים שמניעה את עצמה. זו עוצמתי הגדולה ביותר – מספרם המזנק של המטופשים!

– הבאתי למצב שבו האמת, המדע ועובדות ברורות – שאין עליהן מחלוקת – נפסלות ומושמות ללעג. במקומן מוכנסים ללא בושה שקרים, חצאי־אמיתות והבלים.

– לטוב הנצחי העלוב, לקרוביו האומללים ולכללים התובעניים שלו אין שום סיכוי! למשפחת התהום המטורפת שלנו יש כללים מושכים יותר – ומה שחשוב, קלים יותר.

– מול אהבה אנחנו מציבים תאוות בשרים ושנאה.

– מול נדיבות – עוינות.

– מול צדק – חוסר יושר.

– מול פטריוטיות – לאומנות.

– ומול סובלנות – קסנופוביה והומופוביה.

– איננו דורשים הרבה.

– ולכן העולם יהיה בקרוב שלנו!

– האינטרנט וטכנולוגיות התקשורת החדשות, הגישה הקלה לכלי תקשורת המונים הנשלטים בידינו והרשתות החברתיות שסוגד להן הדור הצעיר – כל אלה גורמים לטיפשים הנפלאים שלי להרגיש את כוחם ואת יכולתם להשפיע. הם יכולים לשכפל ולהפיץ כל שטות בתוך רגע.

– אני נותנת להם שיטות פשוטות לפתרון בעיות קשות. אז מה אם אינן נכונות? הטיפשים אינם רואים זאת, מפני שאינם חושבים בהיגיון או שאין להם הידע הדרוש!

– ובאותו זמן, האנשים שבחרנו בקפידה בפסגות השלטון – לעיתים פסיכופתים נרקיסיסטים ובורים בעלי אגו מנופח – מפיצים את מלאכתנו.

– הם משתמשים במפלגותיהם, בארגוניהם ובתנועות חברתיות הנשלטות בידיהם, ומעניקים להן בצביעות שמות נשגבים הסותרים את מעשיהן. בציניות הם מפיצים סיסמאות נעלות שאינם מקיימים – והטיפשים נופלים בפח.

– אני עוקבת אחר המגמות החדשות ביותר! מדענים וחוקרי הנפש האנושית עובדים בשבילי.

– כדי לטמטם אני משתמשת בבינה מלאכותית, המסייעת לי. היא מצמצמת חשיבה וגוזלת מבני אדם עבודה. ככל שיש יותר בינה מלאכותית – יש פחות בינה אנושית! מיליארדים זורמים לשם, כי משקיעים שעיוורו אחיותינו ממון וחמדנות רוצים להרוויח.

– לאבדונם ולאבדון העולם!

– חה, חה, חה… – צחקה הטיפשות בלעג.

אני מגבירה את השפעת האינטרנט והטלפונים החכמים על אויבינו – אנשים הנוטים להרהר, לחשוב ולהטיל ספק. הם אוהבים יותר ויותר לגלול את התכנים שלנו. מכאן הדרך להשתלטות על מוחותיהם קצרה.

– גם ההמון הדומם של האדישים עובד בשבילנו בלי לדעת. אנשים הרואים רק עד קצה אפם. הם אינם מתערבים, אינם מצביעים, לא אכפת להם מכלום! הם מקלים על מלאכתנו. הם יאיצו את האבדון.

– עליי להזכיר שגם החבר לאומנות עוזר לנו ביעילות.

– הידעתם שאנחנו מנצלים אפילו את הספורט, שרשויותיו העליונות הושחתו בידי חמדנותנו היעילה? אנחנו מגייסים חוליגני כדורגל ובונים מהם מיליציות אלימות שקל לשלוט בהן. בריונים עמוסי טסטוסטרון יכו בשמחה וללא מעצורים באויבים. תחילה כהי עור ומהגרים, ואחר כך גם בני ארצם החושבים אחרת.

– כל הסמים, האלכוהול והאבקות גם הם בשירותנו. בקרוב הרחובות יהיו מלאים שיכורים מתנדנדים וזומבים אנושיים מסוממים.

– כבר השתלטנו על השלטון בכמה מעצמות ויש לנו אנשים בארגונים החשובים בעולם. אנחנו מוכנים לעבור לשלב הבא בתוכנית.

– לשלב האימה.

– זמן המלחמה הטוטלית והקטלנית של הטיפשים נגד החושבים אחרת.

– שנאתנו הערמומית כבר זרעה את זרעיה. אפשר לראות את פריחת התהליכים האכזריים ואת שובן של האידאולוגיות החומות המוכרות מן ההיסטוריה. לאנושות יש שפע של דוגמאות ברבריות לשאוב מהן השראה.

– בהדרגה, בשקט, אנחנו מוחקים ומסלפים את ההיסטוריה. מניפולטורים מפיצים שקרים גסים, למשל שהשואה לא הייתה, ושתאי הגזים והמשרפות הם המצאה.

– לפעמים אפילו אני נדהמת מעוצמתי ומהעובדה שמישהו מסוגל להאמין להבלים כאלה! – השתאתה הטיפשות.

– שוב מגיע עידן הטרור! – הוסיפה בסיפוק.

– באמצעות שליטי העולם הנתונים לשליטתי אנחנו מגבירים את גל המלחמה, רצח העם וצמצום האוכלוסייה.

– אפילו צבאו של העם שחווה באופן הכואב ביותר השמדה ורצח עם הורג בלי רחמים המונים עצומים של חפים מפשע.

העולם מביט ומסב את עיניו. כך כבר קרה בהיסטוריה, אבל אז לא הצליחו להשלים את המלאכה...

– „אח ימסור אח למוות ואב את בנו; ובנים יקומו על הוריהם וימיתו אותם” – הא! מעולם לא חשבתי שאצטט את התנ״ך, אבל המשפט הזה מיטיב לתאר את מה שבא ואת ניצחוני – התרברבה הטיפשות.

– כך נפעל עד הארמגדון הסופי – קצה של הציוויליזציה המטומטמת, המעוותת והרקובה עד לשד העצמות. פרשי האפוקליפסה מחכים לאות שלי – אני מקווה שתבלעו גם את הרמז המקראי הזה – לעגה הטיפשות.

– גאונותי ניכרת בכך שבני האדם לא הסתפקו בכמות נשק המספיקה להשמידם פעם אחת. הם ייצרו די נשק כדי לחסל את האנושות תריסר פעמים – השתכרה הטיפשות מעצמה.

– הציוויליזציה תושמד בידי הטיפשים. הבונה ימות במכונה שבנה!

– במקום להילחם בעוני, ברעב ובמחלות, לבנות בתי חולים ובתי ספר, להשקיע במדע ובידע ולשפר את איכות החיים, במקום ליצור גן עדן עלי אדמות – הטיפשים הוציאו טריליונים על נשק שבסופו של דבר ישמיד אותם.

– בלתי נתפס – וכמה נפלא! – התמוגגה בפנים קורנות.

– כבר פעלתי כדי שנשק גרעיני יופעל. הרי הטיפשים לא צברו ארסנל כזה כדי שיתבזבז! די בטיפש זקן אחד בפסגת השלטון של מעצמה כלשהי שילחץ על הכפתור הגרעיני.

– הנה החזון שלי:

– בהפתעה, כשאיש לא יחשוד, בזמן שלום שנחתם והוכרז, לאחר רצח של אישיות חשובה – ההיסטוריה תשלים שוב מעגל ותפרוץ המלחמה האחרונה, הגדולה והעקובה מדם. הארץ תזדעזע מיסודותיה ותבער. ימים ואוקיינוסים יציפו ארצות ויבשות שלמות. מיליארדים ימותו, והמעטים שיישארו בחיים יקנאו במתים.

– הציוויליזציה הטיפשה, המנוונת והמעוותת הזאת חייבת להימחק לאבק! – צרחה הטיפשות הנרגשת לבסוף.

– אחותי היקרה, טיפשות תהומית, תודה לך על הניתוח ועל החזון המופלא הזה. – הרוע בצורתו הטהורה חשף שיניים בחיוך אכזרי.

– בזכות הטיפשים העתיד יהיה שלנו! – סינן בין ניבים מוכתמים בדם.

– חה, חה, חה, חה – געגע בצחוק לבסוף.

– העולם ימות מופתע.

– פה פעור מתדהמה!

אפילוג:

במקורות האור התקיימה ישיבה בראשות הטוב הנצחי, שפתח בדברים:

– אנחנו מבועתים ממה שקורה לבני האדם! אנחנו מפסידים במאבק על לבם ועל מחשבתם.

– הרוע בצורתו הטהורה, הנתמך בידי הטיפשות ובידי משפחת התהום הנוראה, חוגג ניצחון!

– לכן חכמה יחד עם אמת הכינו תוכנית הצלה אחרונה, שאותה יציגו מיד. הישרדות האנושות תלויה בה.

– תודה לטוב הנצחי על המפגש הזה, כי הזמן הולך ואוזל – פתחה חכמה.

– נגד הטיפשות השוטפת את הכול נוכל להילחם אם נשלח אל המוני הטיפשים את אחותנו התבוננות. היא תגרום להם לחשוב.

– כדי לפקוח עיניים ולעמוד מול האמת, עליהם להינתק ממעגל הטיפשים המזין את עצמו בשקרים, בהבלים ובאבסורדים, ולהתבודד מן המניפולציה שמטפטפים למוחותיהם כלי התקשורת והפוליטיקאים בשירות הרוע בצורתו הטהורה.

– אנחנו מעוררים את המעוזים האחרונים: פוליטיקאים ישרים, אנשי דת שאינם נשברים, מדענים עצמאיים, עיתונאים אמינים וכלי תקשורת חופשיים, סופרים המחויבים להפצת האמת, אמנים ויוצרים נאורים וכל אנשי הרצון הטוב.

– הם יפיצו את הרעיון כיצד להשתחרר מציפורני הטיפשות.

– כפי שאמרתי – כדי שמחשבה עצמאית תחזור, הטיפש מוכרח להתנתק מסביבתו ומכלי התקשורת המטפטפים לראשו טיפשות והבלים.

– עליו להפסיק לבהות בהיפנוזה במסכי הטלוויזיה, המחשב והטלפון החכם.

– עליו לשוב במחשבותיו אל ימי נעוריו.

– אז ייזכר ברגעים הישנים שבהם הכיר את העולם וחשב בכוחות עצמו.

– ברגעים שבהם, כאדם צעיר וזועם, מרד וקרא תיגר על סדר הדברים, ומוחו עדיין לא ניתן למניפולציה.

– מדיטציה חוזרת כזאת היא הדרך היחידה לפתוח מחדש את מוחו של הטיפש.

– הטיפש עצמו חייב לראות שהניח שיטמטמו אותו, שהוליכו אותו שולל בלי הרף, רימו אותו, ניצלו אותו ותמרנו אותו.

– אחר כך, כשיחזור השיפוט העצמאי, אנשי הרצון הטוב יתחילו להסביר ולשכנע שממעשים וממילים אפשר לזהות בקלות מי נאמן לטוב הנצחי ומי רמאי ונוכל בשירות הרוע בצורתו הטהורה.

– הרי רוע, טיפשות, גסות, תוקפנות ושקר נראים בעין בלתי מזוינת! – הוסיפה אמת.

– שומעים אותם היטב מפי הקנאים שלו.

– צריך רק לעורר בעצמנו התבוננות ומחשבה עצמאית!

– אני מאמינה שנצליח, מפני שבמעמקי נפשו האדם טוב... – סיימה חכמה.

הטוב הנצחי שקע במחשבה עמוקה.

בחכמתו האינסופית ידע עד כמה קשה ואחראית המשימה שלפניו.

השליחות להציל את האנושות מן האבדון!

– האם זה בכלל אפשרי? האם הטיפשים יתחילו לחשוב, יפקחו עיניים וישתכנעו?

הוא תהה: – ואולי גם אל ביתם, אל מקורות האור, כבר התחילה הטיפשות להשתחל לאט, בערמומיות, מבלי שיבחינו בה?

אחרית דבר:

חשוב! – אולי בכל זאת מדובר גם בך???

הערת המחבר לסיום:

אולי אני הטיפש, משום שאני מאמין בתמימות שהטקסט הזה ישנה משהו…

סיפור קצר

זרתוסטרא

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

תודתי לפרופ׳ קינגה פראסקייביץ׳ – מזרחנית ואיראניסטית, מנהלת המכון ללימודי המזרח באוניברסיטה היגלונית – על הייעוץ הלשוני בנוגע לפרסית עתיקה, אווסטית ופהלווית, ועל החומרים שסייעו לי להעמיק את ידיעותיי. אני אסיר תודה על עזרתה הנדיבה ועל סבלנותה.

מרכז אסיה.

כיום – גבולה הצפון־מזרחי של איראן.

אלף ושבע מאות שנה לפני ישו.

לפני יותר משלושת אלפים ושבע מאות שנה.

ואולי קודם לכן.

חום כבשן!

להט נורא נשפך מן השמים כמות זהב מותך, אדום מלובן.

המקום החם ביותר על פני האדמה!

הרי המדבר הצהובים־כתומים רעדו באופק בקצבם הקדום.

זה שיודע – זרתוסטרא.

הנבחר.

הוא ידע שהוא נביא.

הוא המתין לשעה שבה תבוא ההתגלות, האור יתלקח והחסד ינוח עליו.

הכוהן זרתוסטרא נדד שנים בהרי המדבר של מרכז אסיה.

חיפש את האמת.

אמת שאינה משתנה, אמת מוחלטת.

כשמלאו לו שלושים, יצא יום אחד מן הנהר לאחר רחצה טקסית – ואז זה קרה.

בכל הווייתו חש נוכחות פלאית, על־טבעית.

– מי אתה? – שאל זרתוסטרא במחשבתו.

– אני ווהו מנה, בהמן – המחשבה הטובה.

– כנבחר, אוביל אותך, זרתוסטרא, אל פני האל הכול־יכול.

– הובל אותי, בהמן. לכך חיכיתי!

– אם כן, נלך אל פני האל אהורה מזדה!

– אדון כל הדברים. בורא הכול. האל האמיתי והיחיד.

וכך היה.

טרם חלף זמן של מצמוץ, וזרתוסטרא חש בכל חושיו שמחה שאין לה מילים.

ברגע אחד הכיר את עוצמתה של ההוויה האלוהית.

אין מילים הראויות לתאר אותו.

מאז ומעולם היה.

כעת הוא.

ולעולמי עולמים יהיה.

כל־יכול וכל־יודע.

בורא כל היש.

ראשית הדברים וקצם.

אדון השמים, היקום וכל הנראה והבלתי נראה.

אחדות, ריבוי ואינסוף.

האל הכול־יכול!

הכול.

ובהבזק של רגע ראה זרתוסטרא, מכוחו של האדון, את אשר אין השכל משיג.

סודות גדולים נגלו לו.

הוא ראה את אשר היה מראשית העולם.

ראה גם את אשר מוכרח לקרות בקצו.

הכיר את מקור הטוב ואת מהותו וסיבתו של הרוע.

ואז גילה האל אהורה מזדה לזרתוסטרא את ראשית כל הדברים.

– בראשית היו שתי רוחות תאומות, הפועלות במחשבה, במילה ובמעשה. האחת טובה, האחרת רעה.

– והטובה לא הייתה קיימת בלי הרעה, כשם שהרעה לא הייתה קיימת בלי הטובה.

– שתי הרוחות התאומות האלה קבעו את החיים ואת האין, עד קץ קיומו של העולם.

– את החיים קבע האדון הטוב, אהורה מזדה. את המוות ואת האין – הרוח הרעה, אהרימן, אנגרה מייניו.

– האדון הטוב שכן במרום, בזוהר אינסופי. ואהרימן למטה, בחושך נצחי שאין לחדור אליו.

ויהי בעת הבריאה, וקרן מן הזוהר חדרה אל החושך.

אהרימן הרע גילה שאינו לבדו, שיש עוד משהו – טוב.

נמשך אל הזוהר העל־טבעי, עלה בעקבות האור.

– הוא רצה ללכוד אותו לעצמו, להשתלט עליו ולהשמידו.

– אך האדון החכם, אהורה מזדה, רצה שאהרימן הרע יבחר בטוב וניסה להטותו לכך.

– אהרימן חשב: „הנה ראיתי את חולשתו של אהורה מזדה. לכן אבחר ברע!”

– אז אהיה אני לבדי אדון הכול. בערמה אכה בעולם שהוא ברא.

ואז, בזדון, טימא את העולם וחילל את כל ברואיו של אהורה מזדה.

אז החל הזמן לנוע.

בני אדם וכל הברואים החלו להזדקן, לחלות ולמות.

ויאמר האל האדון הכול־יכול, אהורה מזדה, אל זרתוסטרא:

– אני הוא אשר ביום בריאת האדם נתתי לו שכל ורצון חופשי, כדי שיבחר בעצמו בין טוב לרע!

– הנה באמת אגלה לך את חוקי הנצח שעל בני האדם לקיים:

– מחשבות טובות.

– מילים ישרות.

– מעשים טובים.

– ועמם אהבה לכל יצור חי.

– וכן עזרה לעניים ולחלשים. רק זה – וכל זה!

– דע כי לכל אדם חלק במאבקי ברוח הרעה.

– כל אדם יישפט בצדק לאחר מותו על מעשיו.

– הצדיקים ישמחו לפניי לנצח, והרשעים, בנוכחות אהרימן הלועג, יחוו בעצמם את כל העוולות שעשו.

– כפי שסבלו קורבנותיהם.

– כך אעשה. זה יהיה תכלית חיי – השיב זרתוסטרא.

וכשראה את הנטל האכזר והקשה של הזמן בעולם הארצי, שאל ברוחו את אהורה מזדה:

– אדון הנצח, מדוע אתה מתיר עוול כה גדול, מלחמות, אונס, שוד וכל סבלם של חפים מפשע? מדוע אינך עוצר זאת?

השיב לו אהורה מזדה:

– אני נתתי לבני האדם שכל ואת מתנת הרצון החופשי.

– כיצד אוכל, כאל, לשנות זאת וליטול מכם את מתנת הרצון החופשי שאני עצמי הענקתי לכם?

וזרתוסטרא עשה כפי שאמר לו האל האדון הכול־יכול.

כך היה, כך הוא וכך יהיה כל הימים, עד קץ כל הדברים.

עד עצירת הזמן.

אפילוג:

הזורואסטריות היא אחת הדתות המונותאיסטיות העתיקות ביותר – דתות המאמינות באל אחד.

חוקרים מתווכחים כבר שנים על התקופה שבה פעל זרתוסטרא.

היסטוריונים יוונים, ובהם פלוטרכוס ודיוגנס לארטיוס, סברו שחי בערך ששת אלפים שנה לפני הספירה.

חוקרים בני זמננו הציעו תיארוך של כ־1000–1700 שנה לפני ישו.

המחלוקות על התיארוך עשויות לנבוע גם משאלות של השקפת עולם, דת ותאולוגיה.

קבלת תאריך של כ־1800 לפנה״ס, או מוקדם יותר, לחיי זרתוסטרא הייתה מערערת את אמיתותם של סיפורי הראשית הן ביהדות והן בנצרות.

לכן נניח בצד את מועד חייו של זרתוסטרא.

נתמקד בכתבים העומדים ביסודות הדת הזאת, הידועים כספרי הקודש של האווסטה (Avesta).

אלה קובץ של טקסטים עתיקים הכולל את היסנה (Yasna), ובה תפילות ליטורגיות, ואת הגאתות (Gāthās) – המזמורים והתהילים העתיקים ביותר.

מאות שנים לפני הופעת היהדות והנצרות הם מדברים על:

– אל אחד, כול־יכול.

– הבריאה וראשית העולם.

– השחתת ברואי האל בידי הרע.

– המאבק בין טוב לרע.

– רצונו החופשי של האדם, שניתן לו במתנה מאת האל.

– בואו העתידי של משיח שייוולד מבתולה.

– ניצחונו הסופי של האל על הרע.

– מקום שבו הטובים שוהים עם האל.

– מקום שבו הרעים שוהים עם אדון הרוע.

– כור המצרף – מקום שבו, באין, ממתינות לשובו של האל נשמות שעשו מספר שווה של מעשים טובים ורעים.

– יום הדין האחרון.

– תחיית המתים הסופית וגאולת כל בני האדם.

לזורואסטריות, כמו לדתות אחרות, יש כמה אסכולות וזרמים השונים ביניהם בענייני דוקטרינה.

למשל, קהילת הפרסים בהודו, בהשפעת הנצרות, רואה באהורה מזדה אל כול־יכול – כפי שתיארתי בסיפור.

עמדה זו שנויה במחלוקת בקרב אסכולות רפורמיסטיות זורואסטריות, המבקשות לטהר את הדת מהשפעות המאה התשע־עשרה וטוענות שהאל אינו כול־יכול כל עוד לא הביס את אהרימן.

קישור לאתר של מאמיני הדת הזאת בפולין: 22.jb.pl

וכן לבלוג של זורואסטרים פולנים: 23.jb.pl

ולצדו קישור להרצאה מקיפה על השפעת הזורואסטריות על הנצרות: 24.jb.pl

כשאנו קוראים בתנ״ך ובברית החדשה, מתקבל לעיתים הרושם שלבורא, שהוא הרי אהבה אינסופית, יוחסו לאורך הדורות התנהגויות נמוכות, קטנוניות, ולעיתים אף אכזריות ונקמניות. התנהגויות אנושיות מאוד.

מעשים כאלה אינם הולמים כלל את רחמיו של האל הכול־יכול.

בברית הישנה שולט אצל האל לעיתים אופן חשיבה אנושי, לא אלוהי!

כיצד זה קרה?

נשתמש בשכל וברצון החופשי, אם כבר קיבלנו אותם!

על הסוגיות האלה מדברים באופן מרתק בהרצאות הזמינות ביוטיוב פרופ׳ לוקאש ניישולובסקי־ספאנו – חוקר חשוב של העת העתיקה ושל היהדות – ופרופ׳ מרצין מאייבסקי – חוקר מקרא ותאולוגיה נוצרית.

אני מעודד להעמיק באינטרנט את הידע על זרתוסטרא, תוך שימוש במונחים האווסטיים המופיעים כאן.

באנגלית זמין גם מאמר מצוין של פרופ׳ קינגה פראסקייביץ׳: „Thus does not speak Zarathustra”, קישור: 25.jb.pl

אני ממליץ גם על היצירה המונומנטלית בת ששת הכרכים History of Christendom מאת הסופר וורן ה׳ קרול.

זהו שילוב מתועד להפליא של נרטיב מרתק עם ידע היסטורי המוצג בעומק.

הוא חושף אירועים מדעיים ואובייקטיביים הנוגעים לנצרות ולכנסייה לאורך הדורות – אירועים שלעתים קרובות הוסתרו.

אפילו קריאה חטופה ב־History of Christendom של וורן ה׳ קרול תאיר באור אחר לגמרי עובדות שהוטמעו בנו בעקשנות מאז הילדות בשיעורי דת.

ועוד פרט מסקרן: הידעתם שפרדי מרקיורי, הסולן האגדי של Queen, היה זורואסטרי מאמין ומקיים מצוות?

משפחתו של פרדי הייתה מן הפרסים – הפזורה הפרסית החיה בעיקר בהודו – והחזיקה בדת הזאת.

מקור: 26.jb.pl

סיפור קצר

הסופר

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

היה זה לפנים, קדום אף מן הקדום.

כפוף ומקומט.

סופר הוותיקן.

רב־תבונה ובקי בכל החכמות. שומר חכמת הזמנים שחלפו.

בחדרים הקרים העתיק מאז ומתמיד את ספרי הקודש ולמד לשונות זרות.

עם כל אות שכתב, עם כל דף שהעתיק, התרומם לבו – הפועם לקצב פעמוני הכנסייה – במחול מיסטי.

אמנות הכתיבה נדמתה לו כתפילה, והטקסטים נהפכו לעדות נצח לנוכחות הכול־יכול.

הזמן הטביע בו את חותמו בלי רחם. ידיו, כשורשי עצים עתיקים, התקשות.

לכתוב שוב לא יכול. אך לקרוא ספרים ולחקור כתבי קודש – לכך עוד היה מסוגל.

ולכן הרהר במהותו ובטבעו של הכול־יכול ובמקור הרוע הקדמון, שהטריד אותו תמיד.

יום אחד נתקל ביריעות קלף שהוסתרו מאחורי הספרים. בידיו הזקנות והרועדות אחז כתבי יד שכמעט לא ניתן לקרוא.

הם סיפרו על כוהן ונביא פרסי בשם זרתוסטרא. הטקסט האווסטי היכה את הסופר בתדהמה מוחלטת!

זרתוסטרא חי לפני אלפי שנים. באמצעות רוח המחשבה הטובה נגלה אליו האל היחיד והכול־יכול – אהורה מזדה.

והוא גילה לנביא את ראשית כל הדברים.

הסופר החל לקרוא:

וכך היה:

בראשית היו שתי רוחות תאומות, הפועלות במחשבה, במילה ובמעשה.

האחת טובה, והאחרת רעה.

והטובה לא הייתה קיימת בלי הרעה, והרעה לא הייתה קיימת בלי הטובה.

ויהי כי שתי הרוחות התאומות האלה קבעו את החיים ואת האין, עד קץ העולם.

– האם זרתוסטרא ראה את אדוננו? – שקע הסופר במחשבה עמוקה.

– האם הכול־יכול הוא גם טוב וגם רע? – חקר בפחד.

– הלא הוא בורא כל הנראה וכל הבלתי נראה?

– אם כן, גם הרוע יכול לבוא מידו!

המחשבה הזאת אחזה בו כתולעת טמאה הנוגסת עמוק יותר ויותר.

בלי להבחין בשעות או בימים, לא חדל לעסוק בכך. עיניו שקעו בארובותיהן ופניו האפירו, כאילו נשמתו עוזבת אותו.

בלילות היה לעיתים תועה במסדרונות הוותיקן, ובידו נר מהבהב.

האור החיוור הטיל צללים שנגררו אחריו כרוחות רפאים.

שפתיו של הסופר, סדוקות מתפילות וממחשבות מייסרות, לחשו מילים שהטילו פחד בלבות האחים:

– Quis es, Omnipotens? – מי אתה, הכול־יכול?

– מה אתה?

– האם כולך טוב, או שמא גם רע אתה?

הנזירים שפגשוהו הפנו את מבטם, שלא לראות את רוח הרפאים הזאת.

ויש שלחשו כי השטן עצמו מדבר מפיו.

ממוניו, מזועזעים מן החילול, ראו בו משא כבד המוטל על המסדר, כאבן ריחיים על צווארו של טובע.

אחים קנאים, ששנאו אותו זה מכבר, הלשינו עליו.

– כפירה היא! דיבור מקולל לדורי דורות! – לחשו, ולשונותיהם היו כחרבות חדות.

הם המתינו לשעה הנכונה להטיח בו את ההאשמות.

באותו לילה, כשהירח המלא הביט מן השמים כעינו של אלוהים, ראה הסופר על משקוף תאו סמל גדול ולא מוכר.

סימן שנחרת ביד שאיש לא ראה.

הסמל היה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן על־טבעי כלשהו.

למרות כל למדנותו, לא הכיר את הסימן.

נשמתו רעדה, כאילו עמדה על סף הידיעה; הוא ידע שמה שבא – לא מן העולם הזה בא.

דבר קדום מאוד התעורר במעמקי ישותו.

ידו רעדה כשנגע בסמל, שנחרת בדרך שאין דעת אדם משיגה.

הוא בער כאש, וכאילו היו בו חיים ועוצמה גדולה.

בסימן שכנו סוד וכוח – ולצדם אי־שקט.

פתאום נשמעה מתוך תאו חריקת רצפה, חרישית כלחישה.

ביראה נכנס לתא והביט סביב.

שם נדמו המרחב והזמן כאילו נשתנו – האוויר נעשה סמיך, רווי בדבר בלתי נראה, והזמן האט.

בפינה שבה לפני רגע הייתה רק ריקות, עמדה עתה דמות.

גופה רטט וגלש על הגבול שבין תודעה, הוויה, אור וצל.

ועיניה בערו באור שאינו מן העולם הזה – טוב־כולו ואפל בעת ובעונה אחת.

לבו קפא.

– Quis es? – לחש וכמעט לא הצליח לנשום. – מי אתה?

– Ego sum qui sum. – שמע קול שאין אפשרות לתארו.

הוא נשמע כריבוי קולות בעת ובעונה אחת.

– אהיה אשר אהיה.

– אך האם אתה יודע מה אני?

הדמות הרימה את ימינה, ובאותו רגע כבה אור הנר.

– הרוע אינו נפרד מן הטוב כפי שחשבת – אמרה הישות.

– זה אתה – השכל האנושי, החלש והרפה – שמחלק את המחובר.

– כי אני הראשית והקץ, האור והחושך, התקווה והפחד.

– אני הכול.

– אני ה כ ו ל!

– אומר לך: בכל אדם יש גם טוב וגם רע, בדמותי!

– ועוד אומר לך: אני בך כשם שאני בכל יצור חי.

– זו כפירה... – לחש הסופר, והמילים נתקעו בגרונו. – אל אתה, או שד?

– האם באמת אינך יודע? – השיבה הדמות שעיניה מאירות.

– כששאלת אם הכול־יכול ברא את הרוע – אותי שאלת.

– אני הד מחשבות הספק שלך, צל אמונתך.

– אני זה שמפניו אתה ירא.

– באתי לפזר את ספקך.

הסופר חש קור שחדר עד לשד עצמותיו.

לא יכול היה לנוע, כאילו גופו קפא בתוך הזמן.

הוא ידע שהוא עומד מול אמת שאין דעת אדם יכולה להכיל.

זה היה דבר גדול יותר מכפי ש„יותר” יכול להיות יותר.

– ובכן דע לך, בן אדם, כי... – זה בלבד הספיק לשמוע, שכן דלת התא נפתחה לרווחה.

הוא רעד.

שומרי האמונה, אחיו למסדר, באו לקחתו ככופר.

הם ראו אותו כורע על הארץ ופניו מופנות אל פינה ריקה.

עיניו היו פקוחות לרווחה, כאגמים גדולים ואפלים, וכאילו הביטו בדבר שאיש מלבדו אינו מסוגל לראות.

– אני מקשיב, אדוני, אני מקשיב – לחש.

– בשם האינקוויזיציה הקדושה… – הגיעו אליו המילים.

הוא עמד מוקף גזעי עץ, כשלהבות המוקד סוגרות עליו.

מתחת לרגליו, נלחש באש, ראה את משקוף תאו ואת הסמל הסודי – שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן על־טבעי כלשהו.

הוא בהה בו ולא חש כאב.

אהב את אלוהים אהבה שאין לה גבול!

בלי לשאול אם כולו טוב או שמא הוא דו־מהותי.

– איש בחייו הארציים לא יֵדע את האמת הזאת! – הבין בתוך נשמתו.

ולבסוף נקשה במוחו מחשבה: – מאושר אני.

– אעמוד לפניו ואשאל.

– Quis es, Domine?

– מי אתה, אדוני?

סיפור קצר

השעון

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

– מהו זמן?

השעון שקע במחשבות... בין... לבין.

יכול היה לעצור ולחשוב על כך עוד, ואולי רק נדמה היה לו…

לבו – המטוטלת הרוטטת – לחש לו שהזמן הוא מעשה ידיו של אלוהים.

הוא ברא את הזמן והוא יעצור אותו בקץ הקצים.

– בלי זמן לא היה דבר, לא טוב ולא רע – הרהר.

– לא היו חיים!

– לא היה מוות!

– הכול היה עומד במקום, כמו בתמונה ביריד.

– וגם הוא עצמו לא היה קיים, כי מי צריך שעון כשאין מה למדוד?

– מעניין איך יהיה כאשר יום אחד אלוהים יעצור את הזמן?

– אז יישברו לבבות השעונים.

– אני מאמין שלאלוהים יש תוכנית לזה – נאנח בתקווה.

– יש לו!!!

– הרי הוא אלוהים!...

מאז ומתמיד צלצל ברבעי שעה בצלילים גבוהים.

בחצאי שעה – בצלילים נמוכים יותר.

ובשעות – במכות הנמוכות ביותר.

הוא ידע לספור היטב.

מעולם לא טעה!

נדמה היה לו שהוא טוב.

ובעומק קפיציו המתוחים כך רצה להיות...

הוא מדד את זמן הלידה, מן הנשימה הראשונה, ואת זמן הנשימה האחרונה...

היה נוכח בכל דבר ותמיד...

בני אדם חלמו להחזיר את הזמן לאחור ולעשות דבר־מה אחרת, אך איש לא הצליח.

ואולי בכל זאת רימה ולא מדד את הזמן באופן שווה לכולם?

זקנים אמרו:

– ככל שאנחנו זקנים יותר, השעות, החודשים והשנים חולפים מהר יותר.

– עשה משהו!

הוא לא ידע כיצד.

והשעון עצמו כבר לא ידע אם הזמן חלף.

זורם.

או רק מתקיים.

לא היה לו עוד זמן לחשוב על כך, כי בדיוק חלף ה„בין”.

ה„בין... לבין” שנועד למחשבות.

הוא היה מוכרח להמשיך למדוד את הזמן.

עד הקץ עצמו…

סיפור קצר

החמדן

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

פניו היו צרובות שמש ורוח, כמו אבן עתיקה וסדוקה.

עיניו, מוקפות חריצי קמטים, בערו ברוע.

כפוף ורקוב. זקן נקמן!

– בודד.

– מריר.

– ערמומי.

הרוע שבו נולד מן החמדנות. האושר הגדול ביותר – עושר!

הוא רצה הכול. והיה לו יותר ויותר.

– קנה.

– אגר.

– הכפיל.

תמיד מעט מדי… השתוקק למה ששייך לאחרים.

– ניכס.

– לקח.

– סחט במרמה.

פחדו ממנו, סטו מדרכו כדי לא לעורר את השטן. מי יודע במה יחפוץ שוב.

הוא נעשה גרוע יותר ויותר.

התענג על הרוע.

טעם את מרירותו.

שאף את השפלות.

שמח בסבלם של אחרים.

ניזון מנבזות.

ובלילות, שקוע בבדידותו, בכה שעות…

סיפור קצר

חובב הקולנוע

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

הוא לא אהב בני אדם.

מילדות היה מתבודד.

חייו היו סרטים.

כל רגע פנוי הקדיש לתשוקתו.

אחרי העבודה היה משליך במהירות את מעילו האפור והבלוי, מנגב את משקפיו בעלי מסגרת הקרן ומתיישב בכורסה הנוחה.

וצופה. צופה בסרט אחרי סרט…

העולם נעלם, והוא הפליג על מסך הכסף בזמן ובמרחב.

לפעמים צחק חרש, לפעמים כיווץ אגרופים בזעם או מחה דמעה מזווית העין. אחר כך שתק זמן רב.

הוא חווה הכול: אהבה, מוות, אומץ ופחד, טוב ושפלות.

כשהסרט נגמר, היה יושב זמן רב בחושך.

חושב על מה שראה, ואז חש שהוא חי.

הוא התמכר לתשוקתו. את הסרטים הטובים ביותר ראה שוב ושוב ושוב.

לילה אחד נדמה היה לו שהעלילה מתפתחת מעט אחרת מבפעם הקודמת.

כאילו תחילתו וסופו של הסרט היו זהים, אבל בסצנות שביניהם הבחין בהבדלים קטנים.

הוא צפה בסרט שוב – ושוב אותו דבר.

העלילה התנהלה מעט אחרת.

השחקנים שינו את משחקם כמעט בלי שניתן להבחין.

הדיאלוגים היו מעט שונים.

האם ייתכן שהסרטים חיים חיים משלהם???

הוא הפסיק לעבוד. ימים שלמים צפה, ניתח, השווה.

במחברת ישנה רשם את ההבדלים.

לפעמים נדמה היה לו שהוא נכנס אל תוך המסך ומשתתף בעצמו בעלילה…

משחק, נוכח, מישהו, חשוב…

איזו תחושה נפלאה…

השכנים החלו לדאוג כשהפסיק לצאת מן הדירה.

אחרי שפרצו את הדלת ראו כורסה ריקה.

ומסך גדול דולק, שעליו רצו סרטים בזה אחר זה בלולאה אינסופית.

על השולחן הייתה מונחת מחברת ישנה ובה רשימות דהויות.

לפעמים, בסרט כלשהו, חולפת לרגע מול עיניי דמות במעיל אפור ובלוי ובמשקפי קרן.

כשאני מפעיל את הסרט שוב – היא נעלמת…

סיפור קצר

המתנה

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

משה רפפורט התעורר עם שחר, שטוף זיעה ופניו מעוותות מכעס.

הוא שנא חלומות שבהם הופיע אביו שמת לפני שנים. עמוק בלבו חש שהחלומות האלה תמיד מביאים שינויים בחיי משפחתו.

ומשה לא אהב שינויים.

הדי שיחתם המוזרה עדיין צלצלו בראשו המעורפל למחצה.

– משה, יש לך מתנה גדולה! – אמר אביו. – אינני יכול לגלות לך איזו, אבל השתמש בה בחכמה ובזהירות רבה.

– אבל, טאַטע, אני? – השיב משה. – מלמד פשוט1 בחדר2²?

– איזו מתנה?

– אינני יודע עליה דבר!

– מתנה גדולה, משה. שמך כשם הנביא ויש לך מתנה יקרה – התעקש האב. – מחר עם שחר לך אל הר המדבר, שם תמצא אותה!

– אבל טאַטע, מחר אמור להגיע הצדיק3 ר׳ לוי כהן מחברון. חיכיתי לו זמן רב, ובצהריים רציתי לשמוע את תורתו.

– אוי, משה, הצדיק לא ייעלם, ואני אומר לך – מחר אתה הולך להר המדבר.

משה קם מן המיטה באיטיות, ניגב בשרוולו את שארית הזיעה ממצחו ושקע במחשבות.

– ברור שכל אדם היה רוצה לקבל מתנה. זה אמנם שטות, רק חלום. אבל ליתר ביטחון, בזהירות יהודית ראויה – ילך ויבדוק.

– מי יודע? לכל היותר יאבד יום שלם.

ואת דברי התורה היקרים של הצדיק.

השמש בערה בלי רחמים, והאוויר מעל המדבר זרוע הסלעים החדים נדמה כרועד בקצב פעימות הלב, ואולי מהר ממנו.

מדי פעם הרימה הרוח ענני אבק של יהודה.

משה ישב בצל הר המדבר הגדול, מתנדנד בקצב, ושקע במדיטציה.

הוא חיכה למתנה.

שעות רבות חלפו ודבר לא קרה.

הוא נאבק במחשבות על ילדותו ועל דברי התורה החשובים של הצדיק, שאותם יחמיץ היום.

כשהשמש עמדה בשיא הצהריים, שקע בתרדמה משונה; ואולי רק נדמה היה לו שבמוחו מתחילה להתנגן ספירת ילדים:

– entele kiepele sigite ciaj, rapete kapete aj, waj…

לאחר זמן מה התעורר והחליט לחזור הביתה.

– זקן אני וגם טיפש. מי שמע להאמין בחלומות – חשב בייאוש.

הצהריים התקרבו. האולם היה מלא עד אפס מקום ביהודים יראי שמים ובתושבי העיירה.

אפילו על הרצפה ישבו מי שביקשו לשמוע את דברי החכמה.

ר׳ לוי כהן מחברון, תלמיד חכם וצדיק שזכה לכבוד רב בשל חכמתו, ליטף לאט, כהרגלו, את זקנו הארוך, הלבן והמחודד, ופתח בדברי התורה.

– שלום, שלום, יהודים יראי שמים – פתח ר׳ לוי, ואז אמר בקול רציני עד מאוד:

– entele kiepele sigite ciaj, rapete kapete aj, waj…

בתחילה חשבו השומעים:

– איזו פתיחה יוצאת דופן! אכן, חכמת הצדיק גדולה!

אבל ככל שחלף הזמן והוא חזר שוב ושוב על אותו משפט מוזר ומחורז, החל לעבור באולם רחש של פליאה שהפך לדאגה.

– מה זה אמור להיות? מה קורה כאן? – נשמעו שאלות מכל עבר.

ר׳ לוי כהן עצם את עיניו, ובפנים מלאות השראה המשיך ללטף את זקנו ולחזור על המילים מהר יותר ויותר:

– entele kiepele sigite ciaj, rapete kapete aj, waj…

תלמידיו המבולבלים של הצדיק הרימו אותו בזרועותיו ומיהרו להוציאו מן האולם.

– הרבי חולה היום, אינו חש בטוב – הסבירו.

בערב, כשאכל משה רפפורט עם משפחתו, נאבק בכל כוחו בעייפות אחרי יום שלם בחום המדבר.

עיניו נעצמו מעצמן.

בנו יהודה אמר לאחר הארוחה:

– טאַטע, אין לך מה להצטער שהחמצת היום את דברי הצדיק, כי היום ר׳ לוי כהן השתגע.

– במקום ללמד, חזר בלי סוף רק על חרוז ילדים מוזר…

– משוגע!4

– אף פעם אי אפשר לדעת מה מסתתר אפילו באדם החכם ביותר! – השתאה יהודה.

אבל משה כבר לא שמע דבר מכל זה, כי קודם לכן, מותש לגמרי, נרדם בשלווה.

הוא חלם על המתנה הגדולה שלא הייתה לו…

ואחר כך…

משה רפפורט התעורר עם שחר, שטוף זיעה.

1 מלמד (עברית) – מורה בבית ספר יהודי מסורתי, חדר.

2 חדר (עברית) – בית ספר יהודי מסורתי בעל אופי דתי.

3 צדיק (עברית) – מנהיג דתי כריזמטי בחסידות.

4 משוגע (עברית) – אדם שאיבד את שפיותו.

סיפור קצר

אוורסט

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

מבוסס על עובדות...

לזכרם של קשישטוף ברבקה (1930–1964), מאצ׳יי ברבקה (1954–2013)

ושל כל אלה שלא חזרו מן ההרים.

לכל מי שאוהב את ההרים.

שנת אלפיים.

קור קפוא.

בכל נשימה יאצק ברבקה מחרחר ומשתעל באופן מחריד.

הוא שומע שאון מבעבע והלמות בתוך הראש.

בקצב פעימות הלב.

יש לו מטרה.

הפסגה.

פרץ אדרנלין.

מכת אנדורפינים.

עוד נשימה שורקת שנקרעת מן הריאות.

ועוד אחת.

עוד אחת.

כל אחת – כאבן דרך.

כמו אקורד אחרון בסימפוניית החיים, המתנגן בתוך סופת שלגים שואגת.

הוא אינו מוותר.

נלחם!

מותש וכואב, הוא מטפס בקושי מעלה.

יש לו ניסיון בפסגות שמונה־אלפים.

גשרברום II, צ׳ו אויו ושישה פנגמה – לבדו, בסגנון אלפיני.

גשרברום I יחד עם קשישטוף וייליצקי, קרלוס קרסוליו ואד ויאסטורס.

בתוך שלושים שעות.

ללא הפסקה, מן המחנה אל הפסגה.

תמיד נשאר רעב לעוד, כמו אצל מטפסי ההימלאיה.

זה כמו סם!

מטרת החיים.

לפעמים דרך חד־כיוונית.

בלי חזרה.

זה מחיר האהבה להרים.

המאבק של היום הוא על פסגת שמונה־אלפים החמישית שלו ועל הניסיון השני להגיע להר הגבוה בעולם.

אוורסט בלי חמצן?

הוא – כפולני הראשון?

במזג אוויר כזה זה טירוף!

רוח הוריקן מייללת, סוחפת ענני שלג, הולכת ומתחזקת.

היא מבקשת להשליך אותו אל התהום, לאבדון.

להרוג אותו בקור החודר.

כמו שהרגה את אביו קשישטוף – ב־18 במרץ 1964, בדן ד׳הרן שבמסיב המטרהורן.

כמו את אחיו מאצ׳ק – בברוד פיק.

על אחיו הוא עדיין אינו יודע.

זה יקרה רק בעוד שלוש־עשרה שנה.

שמונה אלפים מטרים.

אזור המוות!

שם האדם הוא צל של עצמו.

השעות חולפות.

הכאב קורע את הגוף בכל תנועה.

שמונה אלפים וארבע מאות מטרים.

בדיוק כמו לפני שנתיים, כשכמעט מת וחזר לאחור.

זו טראומה למטפס.

Bad Jack קשוח ואינו מוותר.

הוא איש הרים מזקופנה.

הוא ממשיך בעקשנות: שמונת אלפים חמש מאות, שמונת אלפים חמש מאות וחמישים, שמונת אלפים חמש מאות ותשעים…

שמונה אלפים ושש מאות מטרים.

הרוח הארורה הזאת מטלטלת אותו חזק יותר, נושאת מוות על כנפיה.

שוב היא מנסה באכזריות לטאטא אותו לתהום.

שמונה אלפים שש מאות וחמישים מטרים.

קצה היכולת.

שאריות נשימה קטועות.

הוא אינו מרגיש את ידיו. אינו מרגיש את רגליו.

הוא יודע שאינו יכול להמשיך לטפס אם הוא רוצה לחזור.

אלא אם כן הוא כבר אינו מתכוון לחזור…

בחירה בין חיים למוות.

בשארית האחרונה של ההכרה הוא מקבל החלטה.

סוף!

הוא מוותר.

מסתובב בזהירות לאחור.

עוד צריך לרדת למחנה.

לא נורא – יהיו „רק” ארבע פסגות שמונה־אלפים.

לשרוד הוא ההישג הגדול ביותר!

שיקול צלול ובחירה נכונה!

במצב כזה, בתנאים כאלה, קשה באופן מפלצתי לשמור על חשיבה רציונלית ועל שיקול דעת.

רבים לא הצליחו.

***

בדיוק באותו זמן, בקצה השני של העולם, יאצק ברבקה הדליק אש באח.

הכין את התה הארומטי האהוב עליו – עם מיץ פטל ביתי, פרוסות לימון ותפוז, ציפורן, קינמון וג׳ינג׳ר.

בלע בנשימה אחת ספר מרתק על משלחות להימלאיה.

ספרים כאלה הכי טוב לקרוא בחורף, בחום ובשקט של הבית.

בקיץ זה כבר לא אותו דבר.

הא, איזה הישג!

ספה רכה, אש רוקדת באח, נעלי בית חמימות וחליטה משכרת.

הוא לא המשיך את מסורת הטיפוס המשפחתית.

יצא חריג.

קיסמט!

קרקוב, בניגוד לזקופנה, רחוקה מדי מן ההרים; אולי משום כך לא נספג בו אותו אוויר מיוחד ואותה הרפתקה הררית.

ולכן אל תשאלו אותי למה הם הולכים לשם, אל „אחוות החבל”; אל תשפטו – צריך להיות הם כדי לדעת ולהבין!

בתיכון נפגשו יאצק ברבקה מקרקוב, עם חבורת הכיתה – פאלסון ומראבוט – ויאצק ברבקה מזקופנה, לימים מטפס הימלאיה מצטיין, על כביש A4 שהיה אז בבנייה.

Bad Jack וחבריו מן האקדמיה לחינוך גופני ניסו לשבור שיא עולם ברכיבת אופניים רצופה, יום ולילה, במשך ימים.

במקום ללכת לשיעורים ב„תשע”, היו הנערים נוסעים לעודד ולעזור לרוכבים.

זה היה מרתק יותר מלימודים.

שורשים משותפים. אותם שמות פרטיים, אותו שם משפחה, והעתיד כתב שני תסריטים שונים על הכביש המהיר שרק נבנה… של החיים.

שניהם אוהבים את ההרים – כל אחד בדרכו.

יאצק מזקופנה ממשיך לטפס. הוא מדריך הרים גבוהים.

יאצק מקרקוב ממשיך לקרוא בשקט ביתו על משלחות להימלאיה.

כשהם נפגשים, הם אינם מדברים על אלה שלא חזרו.

אין להם צורך.

הם נושאים אותם בתוכם!

סיפור קצר

אהבה

„אזהרות וסיפורים אחרים”

טקסט

לאווה, שהיא כל עולמי...

אחר צהריים עצל…

השמש הסתננה בין העצים, ומרחוק נשמעה שירת ציפורים.

ריח עשן ולבנדר עמד באוויר.

היא והוא.

ישבו זה לצד זו. הוא הניח יד על אמתה והעביר לאט את אצבעותיו על עורה.

– כמה טוב!

יחד כבר שנים.

בלתי נפרדים – יום אחרי יום, כמעט ארבעים שנה מאז אמרו זה לזו „כן”.

די זמן כדי להכיר כל תנועה, כל העוויה זעירה החולפת על הפנים.

הם צפו זה את תנועותיו של זה, קראו זה את מחשבותיו של זה.

אהבו את הצדדים הטובים, ועזרו זה לזו לרסן את הרעים.

– יש לנו יותר מזל ממה שמגיע לנו – אמרה בשקט.

– תמיד יחד! כמה ימים כבר עברנו יחד? זה מספיק ליותר מחיים אחדים! – התעורר לחיים.

היא חייכה בשובבות:

– לחתולים יש שבע נשמות, אז לנו מותר שיהיו לפחות שלוש!

– לעולם לא משעמם לי איתך – השיב.

הם הזדקנו יחד, לאט, כפי שיין מבשיל. ידיו נעשו מקומטות יותר, זיכרונו כבר לא היה כבעבר, ושערה הלבין.

גם הבריאות כבר לא כמו פעם.

כשהביטה במראה ולא הצליחה לזהות את האישה שם – דאגה.

אבל כשהניח יד על כתפה, הביט בעיניה, חיבק אותה או נגע בלחיה – הכול שב למקומו.

– אתה חושב שדברים כאלה כתובים איפשהו למעלה? – שאלה.

– אם בכלל יש „למעלה” – אז כן! – התבדח.

– נועדנו זה לזו. אבל איך בכלל מצאנו זה את זו? זו הזכייה הגדולה ביותר בלוטו! למצוא את החצי השני של התפוח… – המשיכה.

– למצוא זה דבר אחד. לא לאבד אחר כך – זה החשוב ביותר – השיב.

הם היו קופצים לאש זה למען זו.

חוו הכול יחד – שמחה, אופוריה, אושר, דרמות, כאב ופחד.

לא תמיד היה מושלם.

אלה החיים.

כשהתווכחו – העולם התפוצץ! חד, אבל קצר.

הם לא כלאו את הכעס בפנים.

לפעמים היא בכתה והוא חיבק אותה בכוח. או עמד לידה ופירק את הכעס בחיוך מתגרה או בפרצוף מטופש.

ואז הכעס נסוג.

הם לא שמרו טינה, לא העלו פגיעות ישנות, לא הטיחו זה בזו טעויות – אולי זה המפתח לאושר.

ימים של שתיקה? לא אצלם. אפילו שעה של שתיקה לא הייתה!

להבין אדם אחר, להיכנס לעורו…

זה קשה מאוד.

הם לא כפו זה על זו את רצונם, לא ניסו בכל מחיר שהמילה האחרונה תהיה שלהם.

נתנו זה לזו חופש ומרחב לתחומי עניין ולתשוקות.

אולי היה להם מעט קל יותר כי הביטו בעולם באופן דומה?

כשצצה בעיה או מחלוקת, לא התחמקו ולא נעלבו.

ישבו יחד, חשבו, ניתחו.

דיברו על הכול – חיפשו יחד את האמת. עד שמצאו.

הם אהבו את השיחות האלה.

לעיתים התבדחו וצחקו עד שכאבה הבטן ודמעות זלגו מן העיניים.

כשנפגשו לראשונה, אמרה לאמה:

– את יודעת, הייתי יכולה לדבר איתו כל החיים…

בעצב ראו איך אהבה מתפרקת אצל אחרים.

איך אהבה הופכת לאדישות, לבוז, אפילו לשנאה.

האם אפשר לעזור אז?

למרבה הצער…

כל אדם מוכרח להבין בעצמו מה חשוב יותר – ולבחור.

לפעמים שווה להילחם, לפעמים צריך לשחרר.

שקט, רגוע, מבורך…

עוד יום משותף הגיע אט־אט לסופו.

קרני השמש האחרונות נעו על פניהם.

הרוח הניעה את עלי העצים, והם הביטו מהורהרים כיצד אור היום הופך ללילה.

היא רעדה.

– בוא ניכנס, נעשה קר.

שניהם קמו באותו רגע ו… התנגשו בראשיהם.

הרמוניה מושלמת – עד שכואב!

ועד הבליטה בראש.

שיר

דברים טובים

„דברים טובים”

טקסט

דברים טובים צומחים בשקט

במקום שאיש אינו מביט

בסדק שבין המשפטים

בשברי מילים שאינן פוצעות

בצל של יד שאינה מבקשת דבר בתמורה

דברים טובים דומים לריח של לחם

בבית שאליו חוזרים

אחרי שתיקה ארוכה

לרוב איננו מבחינים בהם

עד שהם נעלמים

לטוב יש ידיים סדוקות

וכתפיים עייפות מעזרה

הוא לעולם אינו מתלונן

כי הוא יודע שהוא מוכרח להיות

הוא מופיע כשמישהו מתחיל לרעוד

ואינו יודע אם עוד מותר לבטוח

לפעמים הוא מביט מן החלון

וחושב אם עוד כדאי

אבל בבוקר שוב קם

מכין קפה

ומתחבק איתך

כמו חתול מגרגר

לפעמים הטוב שותק

אבל בתוך השתיקה הזאת יש נוכחות

רשות לדמעות

מאבק עיקש

הוא גם יציב וגם חולף

יש לו עיניים טובות של אמא

שרואות רחוק יותר

וגב שעליו העולם נשען לרגעים

מבלי לדעת

בשקט הוא מתקן אותו

כשנדמה

שכבר לא אכפת ממנו לאיש...

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

דברים טובים צומחים בשקט
במקום שאיש אינו מביט
בסדק שבין המשפטים
בשברי מילים שאינן פוצעות
בצל של יד שאינה מבקשת דבר בתמורה

דברים טובים דומים לריח של לחם
בבית שאליו חוזרים
אחרי שתיקה ארוכה
לרוב איננו מבחינים בהם
עד שהם נעלמים

לטוב יש ידיים סדוקות
וכתפיים עייפות מעזרה
הוא לעולם אינו מתלונן
כי הוא יודע שהוא מוכרח להיות
הוא מופיע כשמישהו מתחיל לרעוד
ואינו יודע אם עוד מותר לבטוח

לפעמים הוא מביט מן החלון
וחושב אם עוד כדאי
אבל בבוקר שוב קם
מכין קפה
ומתחבק איתך
כמו חתול מגרגר

לפעמים הטוב שותק
אבל בתוך השתיקה הזאת יש נוכחות
רשות לדמעות
מאבק עיקש

הוא גם יציב וגם חולף
יש לו עיניים טובות של אמא
שרואות רחוק יותר
וגב שעליו העולם נשען לרגעים
מבלי לדעת

בשקט הוא מתקן אותו
כשנדמה
שכבר לא אכפת ממנו לאיש
לא אכפת

שיר

סבלנות

„דברים טובים”

טקסט

סבלנות אינה סופרת שעות

היא רק מחפשת פרחים על חלון קפוא

היא יושבת על שפת היום

ואינה נכנסת למים

אף שהיא מכירה כל זרם

ואת כל האבנים שבתחתית

אינה מאיצה בחיים העצלנים

או בגשם שנאסף שבועות

במבטו של השמים

סבלנות היא אצבעות

האוחזות בחוט

כשהקשר שוב הסתבך

היא הכיסא הממתין ליד החלון

שאינו חדל להיות כיסא

גם כשאיש אינו יושב עליו

לפעמים היא שקטה כתנור

המחמם חדר ריק

כי אולי בכל זאת מישהו יחזור

סבלנות אינה שואלת: – בשביל מה כל זה?

היא פשוט נשארת

עד שהדברים מסתדרים מעצמם

כמו אבק ששוקע בלי פקודה

אל תוך אור שאינו ממהר לשום מקום

***

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

דאגה

„דברים טובים”

טקסט

דאגה אינה דופקת

היא ממתינה ליד הדלת

עד שתרגיש שאפשר לפתוח אותה מעט

היא יודעת את מקומה

בדרך כלל ממש ליד, אך לעולם לא במרכז

דאגה אינה שואלת: – איך אתה מרגיש?

היא פשוט מביאה סוודר

לפני שייעשה קר

מניחה את ידיה על העייפות שלך

כמו מטלית חמה על הפנים

אינה אומרת: – אני יודעת מה אתה מרגיש

היא פשוט יושבת קרוב

ומושיטה ממחטה

ברגע הנכון

דאגה היא מבט

שרואה יותר

אבל אינו מזכיר לך את חטאיך

לפעמים היא אור שנשאר דולק במסדרון

למקרה שתחזור מאוחר

היא קפה שהונח על השולחן

דלת שנסגרה בשקט רב יותר

יד שאינה לוחצת

אבל עוזרת

היא אינה מחפשת מילים

היא לוחשת בין החפצים

בחולצה שגוהצה

בנעל שהונחה ליד הדלת

בעניין שכבר סודר

לדאגה אין תוכנית

היא נוכחות

שאינה מבקשת דבר לעצמה

צל שנע איתך

ולעולם אינו עוקף אותך

היא אינה עוזבת כשאתה שותק

יודעת שאתה כאן

וזה מספיק!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

דאגה אינה דופקת
ממתינה ליד הדלת
עד שתרגיש שאפשר לפתוח מעט
יודעת את מקומה
בדרך כלל ממש ליד, אך לעולם לא במרכז

דאגה אינה שואלת
איך אתה מרגיש
רק מביאה סוודר
לפני שייעשה קר
מניחה את ידיה על העייפות שלך
כמו מטלית חמה על הפנים

אינה אומרת
אני יודעת מה אתה מרגיש
פשוט יושבת קרוב
ומושיטה ממחטה
ברגע הנכון

דאגה היא מבט
שרואה יותר
אבל אינו מוכיח

לפעמים היא אור שנשאר במסדרון
למקרה שתחזור מאוחר
קפה שהונח על השולחן
דלת שנסגרה בשקט רב יותר
יד שאינה לוחצת
אבל עוזרת

אינה מחפשת מילים
לוחשת בין החפצים
בחולצה שגוהצה
בנעל ליד הדלת
בעניין שכבר סודר

לדאגה אין תוכנית
היא נוכחות
שאינה מבקשת דבר לעצמה
צל שנע איתך
ולעולם אינו עוקף אותך

אינה עוזבת כשאתה שותק
יודעת שאתה כאן
מממ, מממ
וזה מספיק
ממממ
וזה מספיק
ממממ
מספיק

שיר

אינטואיציה

„דברים טובים”

טקסט

אינטואיציה

אינטואיציה אינה מרעישה

היא מתיישבת בפינה

כמו חתול המגרגר חרש

ומחכה שתיגש אליו

אין בזה ודאות

אבל היא מצביעה על הדרך

באצבע בלתי נראית

שיודעת לפני השכל

אינטואיציה היא נשימה

שלפתע נעשית עמוקה יותר

או צמרמורת בגב

עוד לפני שקרה דבר

לפעמים היא צל במראה

שאומר: – לשם אל תלך!

או חום בכף היד

המזמין: – כאן תישאר!

אינה שואלת, אינה מסבירה

אינה מציירת מפות

היא כמו קו רך של אור

המוביל בתוך הערפל

לפעמים היא חלום

שנשאר בזיכרון

הבזק מחשבה

כשאתה פוגש מישהו

אינטואיציה אינה מחפשת ודאות

היא זקוקה לאמונה

היא קולו של הלב

שיודע – וזהו!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

אינטואיציה אינה מרעישה
מתיישבת בפינה
כמו חתול המגרגר חרש
ומחכה שתיגש אליו

אין בזה ודאות
אבל היא מצביעה על הדרך
באצבע בלתי נראית
שיודעת לפני השכל

אינטואיציה היא נשימה
שלפתע נעשית עמוקה יותר
או צמרמורת בגב
עוד לפני שקרה דבר

לפעמים היא צל במראה
שאומר
לשם אל תלך
או חום בכף היד
שמזמין
כאן תישאר

אינה שואלת, אינה מסבירה
אינה מציירת מפות
היא כמו קו רך של אור
המוביל בתוך הערפל

לפעמים היא חלום
שנשאר בזיכרון
הבזק מחשבה
כשאתה פוגש מישהו

אינטואיציה אינה מחפשת ודאות
היא זקוקה לאמונה
היא קולו של הלב
שיודע
וזהו

שיר

גורל

„דברים טובים”

טקסט

גורל אינו מבקש רשות

הוא מניח שביל מתחת לרגליך

גם כשאתה רוצה ללכת אחרת

לפעמים הוא כמו רוח

הדוחפת את המפרשים לשם

שאליו אינך רוצה להפליג

לפעמים הוא מסתתר במבט של זר

במפגש שמשנה חיים שלמים

אם אתה מרגיש יותר – אולי תצליח לרמות אותו

לרגע…

הוא לא תמיד צודק

לא תמיד רחום

אבל תמיד ממתין

ושומר כמו כלב נאמן

גורל הוא הד

שאי אפשר להשתיק

הוא הבלתי נמנע.

הדרך שכבר סומנה

הוא חלק מן החיים…

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

גורל אינו מבקש רשות
מניח שביל מתחת לרגליך
גם כשאתה רוצה ללכת אחרת

לפעמים הוא כמו רוח
הדוחפת את המפרשים לשם
שאליו אינך רוצה להפליג

לפעמים הוא מסתתר במבט של זר
במפגש שמשנה חיים שלמים

אם אתה מרגיש יותר – אולי תצליח לרמות אותו
לרגע
לרגע

הוא לא תמיד צודק
לא תמיד רחום
אבל תמיד ממתין
ושומר כמו כלב נאמן

גורל הוא הד
שאי אפשר להשתיק
הוא הבלתי נמנע
הדרך שכבר סומנה
חלק מן החיים
חלק מן החיים

שיר

בגידה

„דברים טובים”

טקסט

בגידה אינה מזהירה

היא באה בחשאי

שקטה כצל

המחליק מתחת לדלת

בגידה אינה זקוקה להרבה

די לה בסדק אחד

המתפשט לאט דרך הלב

תחילה היא מבט

הבורח כשאתה מחפש עיניים

אחר כך – שתיקה

הנופלת בכובד בין המשפטים

לבגידה ריח זר

ועקבות של יד זרה

לפעמים היא חצי חיוך

שמסתיר דבר־מה

היא פורצת בלי אזהרה

אינה נותנת זמן

נשפכת לפתע

כמו יין אדום על מפה לבנה

משאירה קור במיטה

כיסא ריק ליד השולחן

נעליים בודדות

ושאלה החוזרת בלי סוף:

– למה?

– ל מ ה ???

***

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

חיים

„דברים טובים”

טקסט

חיים הם נס

החוזר על עצמו

כשעיני ילד נפקחות אל האור

והלב פועם בפעם הראשונה

הם נשימה

שאי אפשר להחזיק בכפות הידיים

ודמעה שיודעת להפוך לחיוך

החיים הם חוט

דק ושביר

ובכל זאת נושא את העולם כולו

לפעמים הם חלום

המתגשם בערות

ושתיקה שלפתע פורחת בשירת ציפור

החיים אינם שייכים לנו

הם מתנה

ניצוץ שנישא דרך הזמן

נס הנמשך – כל עוד כך נכתב לנו

החיים אינם מבטיחים דבר

הם נותנים רגעים

שצריך לאחוז בהם

לפני שילכו!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

חיים הם נס
החוזר על עצמו
כשעיני ילד
נפקחות אל האור
והלב פועם בפעם הראשונה

הם נשימה
שאי אפשר להחזיק בכפות הידיים
ודמעה שיודעת להפוך לחיוך

החיים הם חוט
דק ושביר
ובכל זאת נושא את העולם כולו

לפעמים הם חלום
המתגשם בערות
ושתיקה שלפתע פורחת בשירת ציפור

החיים אינם שייכים לנו
הם מתנה
ניצוץ שנישא דרך הזמן
נס הנמשך
כל עוד כך נכתב לנו

החיים אינם מבטיחים דבר
נותנים רגעים
שצריך לאחוז בהם
לפני שילכו
לפני שילכו

שיר

אמונה

„דברים טובים”

טקסט

אמונה אינה זקוקה להוכחות

היא צומחת בשקט

כמו שורש שאינך רואה

אבל הוא מחזיק עץ שלם

היא אינה מרימה את קולה

רק נחה בתוך הלב

כאבן חמה

שאפשר לשבת עליה בסערה

אמונה היא צעד אל החושך

שנעשה בלי פנס

יד המושטת קדימה

אף שאינך יודע

אם מישהו יאחז בה

לפעמים היא שבירה כזכוכית

ובכל זאת נושאת משא

שהשכל אינו מסוגל לשאת

אמונה אינה שואלת: – למה?

אינה שואלת: – בשביל מה?

היא פשוט ישנה

ונותנת כוח להמשיך!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

תקווה

„דברים טובים”

טקסט

תקווה היא ניצוץ לוחש

היא מתיישבת על אדן החלון

כציפור שלא קראת לה

ובכל זאת מצאה את חלונך

היא אינה אומרת הרבה

רק מאירה במחשבה ומבהירה את הלילה

כאילו מישהו הדליק נר

בלב החושך

תקווה היא חמימות של יד רועדת

המרימה אותך

כשאתה נופל

היא עוד צעד קדימה

אף שהאדמה עדיין מתנדנדת

לפעמים היא קטנה כגרגר אבק

ובכל זאת מסוגלת להחזיק יום שלם

תקווה אינה מבטיחה

היא רק נשארת

ולוחשת באוזן:

– יהיה בסדר…

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

תקווה היא ניצוץ לוחש
היא מתיישבת על אדן החלון
כציפור שלא קראת לה
ובכל זאת מצאה את חלונך

היא אינה אומרת הרבה
רק מאירה במחשבה ומבהירה את הלילה
כאילו מישהו הדליק נר
בלב החושך

תקווה היא חמימות של יד רועדת
המרימה אותך
כשאתה נופל
עוד צעד קדימה
אף שהאדמה עדיין מתנדנדת

לפעמים היא קטנה כגרגר אבק
ובכל זאת מסוגלת להחזיק יום שלם

תקווה אינה מבטיחה
היא רק נשארת
ולוחשת באוזן
יהיה בסדר
בסדר
בסדר

שיר

אהבה

„דברים טובים”

טקסט

לאווה שלי...

איש אינו יודע מתי היא מתחילה

אולי במבט

שעוצר את הנשימה

או בשתיקה

שלפתע מתמלאת

אין צורך לקרוא לה בשם

אתה ממילא יודע שהיא שם

לפעמים אהבה היא צל

ההולך איתך צעד אחר צעד

וקשת יפה שאינה נעלמת

לפעמים היא כואבת

כקוץ בלב

אבל בלעדיה הכול מאבד משמעות

אהבה היא נוכחות

שנשארת גם אז

כשאין מילים

היא מגע

שמשמעותו גדולה מהבטחה

היא שתיקה

שצועקת:

– את כל עולמי!!!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

איש אינו יודע מתי היא מתחילה
אולי במבט
שעוצר את הנשימה
או בשתיקה
שלפתע מתמלאת

אין צורך לקרוא לה בשם
אתה ממילא יודע שהיא שם

לפעמים אהבה היא צל
ההולך איתך צעד אחר צעד
וקשת יפה שאינה נעלמת

לפעמים היא כואבת
כקוץ בלב
אבל בלעדיה הכול מאבד משמעות

אהבה היא נוכחות
שנשארת גם אז
כשאין מילים

היא מגע
שמשמעותו גדולה מהבטחה
היא שתיקה
שצועקת
את כל עולמי!

שיר

אלה שהלכו

„דברים טובים” · LP „pomiędzy a pomiędzy...”

טקסט

הם מציצים מבעד לדלת שלנו

מקשיבים חרש מסביב

חולפים בדיסקרטיות על קצות האצבעות

כשאתה פוקח עיניים הם נעלמים

הם אינם אומרים דבר אבל הם לידנו

אתה מרגיש זאת כשאתה עוצם עיניים

הם זוכרים את הסיפורים המשותפים

לפעמים מבזיקים כמחשבה בתוך ראשך…

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

הם מציצים מבעד לדלת שלנו
מקשיבים חרש מסביב
חולפים בדיסקרטיות על קצות האצבעות
כשאתה פוקח עיניים הם נעלמים
אלה שהלכו
אלה שהלכו

הם אינם אומרים דבר אבל הם לידנו
אתה מרגיש זאת כשאתה עוצם עיניים
הם זוכרים את הסיפורים המשותפים
לפעמים מבזיקים כמחשבה בתוך ראשך
בתוך ראשך
בתוך ראשך

שיר

מעבר לזמן

„דברים טובים”

טקסט

שם השעונים מכוסים כמו מראות בבית אבל

השניות זורמות למעלה

השעות מתפתלות כנחשים

העבר והעתיד יושבים ליד אותו שולחן

וביניהם מקום פנוי

לזמן איתך

שיום אחד עוד יבוא

כל צעד שם אינו נשמע

כאילו רוחך היא ההולכת

מחשבות צומחות על עצים

כדובדבנים גדולים ומתוקים

אהבנו אותם

זוכר?

כך היה

היה…

שם נשארים לנצח

וכל מה שהיה פעם

יהיה כבר תמיד

בכנסייה הישנה והריקה שקט כל כך…

אלוהים, עם הזמן הזה ממש לא הצלחת!

ובבית ליד השולחן מחכה כיסא ריק

הצעיף האהוב שלך ונעליים בודדות

אבל לכאן כבר לא תחזור

כמה אתה חסר לי!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

שם השעונים מכוסים
כמו מראות בבית אבל
השניות זורמות למעלה
השעות מתפתלות כנחשים

העבר והעתיד
ליד אותו שולחן
וביניהם מקום פנוי
לזמן איתך
שיום אחד עוד יבוא

כל צעד שם אינו נשמע
כאילו רוחך היא ההולכת

מחשבות צומחות על עצים
כדובדבנים גדולים ומתוקים
אהבנו אותם
זוכר

כך היה
היה

שם נשארים לנצח
וכל מה שהיה פעם
יהיה כבר תמיד
בכנסייה הישנה והריקה
שקט כל כך

אלוהים, עם הזמן הזה ממש לא הצלחת
לא הצלחת

ובבית ליד השולחן מחכה כיסא ריק
הצעיף האהוב שלך ונעליים בודדות
לכאן כבר לא תחזור
כמה אתה חסר לי
חסר לי
חסר לי

שיר

הזמן שלך

„דברים טובים”

טקסט

דקה שנעצרה בתוך מחשבה על מישהו

שאני מחכה לו

מתנפחת לשעה

כמו בצק השמרים של אמא

אותה דקה היא הבזק

כשמגע הופך מבט לאהבה

זמן – תמנון של רגשות

נדרך ומתארך בפחד

תוקף בבהלה

נמתח בגעגוע

בשמחה נעלם במהירות

מבריק כאבן יקרה

ומחזיר מחשבות

ובכל זאת יש דבר מה מעבר

מרחב שאין אליו גישה

שבו השעונים עומדים

שם אתמול ומחר יושבים זה לצד זה

והיום נשכב ביניהם בביטחון

כילד שאינו מכיר את המילים: – מאוחר מדי!

זו ארץ שבה עבר, הווה ועתיד

צוחקים עלינו בשובבות

מעשנים ג׳וינטים ושותים אבסינת

ומשחקים פוקר על גורלנו

בקלפים מסומנים

שם מסתתר הזמן האישי

רק שלך!

ומשחק מחבואים…

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

דקה שנעצרה בתוך מחשבה על מישהו
שאני מחכה לו
מתנפחת לשעה
כמו בצק השמרים של אמא

אותה דקה היא הבזק
כשמגע הופך מבט לאהבה

זמן – תמנון של רגשות
נדרך ומתארך בפחד
תוקף בבהלה
נמתח בגעגוע
בשמחה נעלם במהירות
מבריק כאבן יקרה ומחזיר מחשבות

ובכל זאת יש דבר מה מעבר
מרחב שאין אליו גישה
שבו השעונים עומדים

שם אתמול ומחר יושבים זה לצד זה
והיום נשכב ביניהם בביטחון
כילד שאינו מכיר את המילים
מאוחר מדי

זו ארץ שבה עבר, הווה ועתיד
צוחקים עלינו בשובבות
מעשנים ג׳וינטים ושותים אבסינת
ומשחקים פוקר על גורלנו
בקלפים מסומנים

שם הזמן האישי
רק שלך
שם הזמן האישי
רק שלך
ומשחק מחבואים
מחבואים
רק שלך
ומשחק מחבואים
רק שלך
ומשחק מחבואים
מחבואים
ומשחק מחבואים

שיר

חלוף הזמן

„דברים טובים”

טקסט

שנייה נמתחת כמו גרביון לבן של ילד

כאילו לא קורה דבר

ובכל זאת זיעה על המצח

מישהו אומר: – זה היה מזמן

אבל אני זוכר את מרק החלב השרוף

בגן הילדים

את צוחקת

אומרת שאת אוהבת אותי

דקה מתפוצצת כבועת סבון

הדם מאיץ

השעות בורחות

ככלבים שנקרעו מן השרשרת

יש ארץ אחרת

שם השעון מציג אותיות במקום מספרים

סימנים סודיים שאין לפענח

תווים: C D E F…

שם העבר יושב לצד העתיד

הם שותים תה מאותו ספל

מתחבקים ואיש אינו מתפלא

מישהו עשוי לשאול:

איך הזמן חולף?

האם רגע קיים אם לא הבחַנו בו?

ואולי הכול מתקיים בעת ובעונה אחת?

משהו מתחיל, משהו נגמר

משהו שוב מתחיל

האם זה עדיין זמן?

אל־זמן?

או אולי כל־הזמנים?

איפה הזמן בחלום?

שבריר שנייה וחצי חיים שכבר חלמנו

אולי הזמן בכלל אינו זורם

אלא אנחנו נודדים בתוך חלום

שמישהו אחר חולם עכשיו?

האם אנחנו כאן?

או אולי בתוך חלומו של מישהו?

והתשובות?

אולי מעברו האחר של הזמן…

אני לא יודע!

לא יודע!!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

שנייה נמתחת
כמו גרביון לבן של ילד
כאילו לא קורה דבר
ובכל זאת זיעה על המצח
מישהו אומר
זה היה מזמן
אבל אני זוכר
את מרק החלב השרוף בגן הילדים

את צוחקת
אומרת שאת אוהבת אותי
דקה מתפוצצת כבועת סבון
הדם מאיץ
השעות בורחות
ככלבים שנקרעו מן השרשרת

יש ארץ אחרת
שם השעון מציג אותיות במקום מספרים
סימנים סודיים שאין לפענח, תווים C, D, E, F

שם העבר יושב לצד העתיד
הם שותים תה מאותו ספל
מתחבקים ואיש אינו מתפלא

מישהו עשוי לשאול
איך הזמן חולף
האם רגע קיים אם לא הבחַנו בו
ואולי הכול מתקיים בעת ובעונה אחת

משהו מתחיל, משהו נגמר
משהו שוב מתחיל

האם זה עדיין זמן
אל־זמן
או אולי כל־הזמנים

איפה הזמן בחלום
שבריר שנייה וחצי חיים שכבר חלמנו

אולי הזמן בכלל אינו זורם
אלא אנחנו נודדים בתוך חלום
שמישהו אחר חולם עכשיו

האם אנחנו כאן
או אולי בתוך חלומו של מישהו

והתשובות
אולי מעברו האחר של הזמן
אני לא יודע
לא יודע
לא יודע

שיר

רוצח סדרתי

„דברים טובים”

טקסט

זמן מרפא פצעים?

הוא מאפר אותם בחוצפה באבק המלוכלך של השכחה

משכך כאב בוודקה

כי אנחנו רוצים

כך קל יותר

נוח יותר

באזמל הוא חורט לאט את קמטינו

אני מביט במראה

בתצלומים ישנים

ושונא אותך, זמן!

מקלל אותך!

כי באכזריות לא־אנושית אתה לוקח

הכול

ה כ ו ל!

אתה הורג אהבה!

בערמומיות מחליש אותה

מוזג לתוכה שעמום

הופך אותה לשנאה

אינך חוסך דבר

מחריב

הופך לאבק

ובסוף

חסר רחמים – רוצח סדרתי

גם אותנו תהרוג!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

כל־הזמנים

„דברים טובים”

טקסט

אתה עוצם עיניים, השינה באה
רואה תמונות של ימים שחיית
הרגע ההוא והבזק הזה
זמן שעבר ונעלם כצל

מורים, מוכר הקיוסק מעבר לפינה
הם הלכו, רחוק מכאן
קרובים, רחוקים, אלה שפגשת בדרך
אם תיפגשו שוב – מי יכול לדעת

…זה אני הלוחש,
– אני העבר שלך…
יש לי פניך ושיערך הבהיר
כל רגש אוכל להשיב לזיכרון
…זה אני הלוחש,
– אני העבר שלך…

ואל תשפוט, אל תחרוץ שוב דין
אל תאמין לשקרנים שיודעים טוב יותר
אלוהים על שפתיהם ולבם קרח
קודמיהם כבר הוזים בגיהינום

…זה אני,
– אני ההווה שלך…
יש לי מחשבותיך ועיניך
דבר שתרצה לא יוכל להסתתר
…זה אני,
– אני ההווה שלך…

כי מה שעתיד להיות – יהיה
לא תוכל לעצור, יבהב כחלום
איתך, בלעדיך – היום הזה יעבור
את „היום” אפשר לשנות – את העבר לא!

…זה אני הקורא,
– אני העתיד שלך…
באינטואיציה, אולי בחוש שישי, אני חש
שמתנת החיים תתפוצץ כבועה...

…זה אני הקורא,
– אני העתיד שלך…

אנושקה* כבר שפכה את השמן…

--------

[*] שפיכת השמן בידי אנושקה ב„האמן ומרגריטה” של מיכאיל בולגקוב מסמלת את בלתי־נמנעות הגורל ואת הדטרמיניזם. מעשה בלתי מודע של אנושקה מפעיל שרשרת אירועים טרגיים החותמים לבסוף את גורלו – את מותו של ברליוז.

***

שיר

האזנה לשיר ↗

מילות השיר

אתה עוצם עיניים, השינה באה
רואה תמונות של ימים שחיית
הרגע ההוא והבזק הזה
זמן שעבר ונעלם כצל

מורים, מוכר הקיוסק מעבר לפינה
הם הלכו, רחוק מכאן
קרובים, רחוקים, אלה שפגשת בדרך
אם תיפגשו שוב – מי יכול לדעת

זה אני הלוחש
אני העבר שלך
יש לי פניך ושיערך הבהיר
כל רגש אוכל להשיב לזיכרון
זה אני הלוחש
אני העבר שלך

ואל תשפוט, אל תחרוץ שוב דין
אל תאמין לשקרנים שיודעים טוב יותר
אלוהים על שפתיהם ולבם קרח
קודמיהם כבר הוזים בגיהינום

זה אני
אני ההווה שלך
יש לי מחשבותיך ועיניך
דבר שתרצה לא יוכל להסתתר
זה אני
אני ההווה שלך

כי מה שעתיד להיות – יהיה
לא תוכל לעצור, יבהב כחלום
איתך, בלעדיך – היום הזה יעבור
את היום אפשר לשנות – את העבר לא

זה אני הקורא
אני העתיד שלך
באינטואיציה, אולי בחוש שישי, אני חש
שמתנת החיים תתפוצץ כבועה
זה אני הקורא
אני העתיד שלך

אנושקה[*] כבר שפכה את השמן
אנושקה כבר שפכה את השמן
כבר שפכה

---
[*] אנושקה – דמות מתוך „האמן ומרגריטה” מאת מיכאיל בולגקוב

שיר

מראה

„דברים טובים” · מיני־אלבום „krótko”

גרסה זו כוללת את התיקונים מן הארטה.

טקסט

מראת הנפש הסדוקה
ששוליה מוכתמים בזמן

התמונה רועדת מפחד ההזדמנויות שאבדו
הפנים מתפרקות לרצועות של דרכים שלא נלקחו
בשיער מסתבכות הבטחות שלא קוימו
מן העיניים זורמת חרטת הטעויות
השפתיים לוחשות תפילות חרישיות
שאלוהים אינו שומע

תסיט את המבט – לא תראה עוד
תישאר – המראה תבלע אותך

ובכל זאת אתה מביט ומחכה
ואולי טוב יותר מעבר למראה?

***

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

חלום

„דברים טובים” · מיני־אלבום „krótko”

טקסט

אני רוצה לחיות שנות אור מכאן

בלי שנאה

בלי מלחמה

בלי כסף

עם חירות

בלי תשוקות

באושר של גן עדן קוסמי

רוצה?

אקח אותך לשם!

חבל שעולם כזה קיים רק בדמיוני…

רק בדמיון!

***

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

אני

„דברים טובים” · מיני־אלבום „krótko”

טקסט

מי אני?

מהם החיים?

מהו המוות?

מהי אהבה?

מהי מחשבה?

מהי תודעה?

מהי שנאה?

מהי השראה?

מהי תחושת בטן?

איפה אנחנו כשאנחנו חולמים שאנחנו ישנים?

מהו זמן?

מי אני?

אני…

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

שעון

„דברים טובים” · מיני־אלבום „krótko”

טקסט

מהו זמן?

השעון שקע במחשבות

בין לבין

לבו – מטוטלת רוטטת

לחש – הזמן הוא יצירתו

של הכול־יכול

השעון

המאסטר

הוא בורא הזמן

מה יהיה כאשר יום אחד

השעון

המאסטר

של הזמן

יעצור את הזמן?

אז יישברו לבבות השעונים!

והשעון לא ידע

אם הזמן עבר

זורם

או רק מתקיים

עד קץ הזמן…

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

חיוך

„דברים טובים” · מיני־אלבום „krótko”

טקסט

היום הראשון בשבוע

התחל בחיוך!

אף שאתמול קפא, התכווץ מפחד

חסר אונים כמוך

היה עווית ועיקום

שכבר נעלמים

כשכואב

הוצא אותו מן הכיס

לטף אותו

חבק לרגע

כמו את החבר הטוב ביותר…

חבר!

שיר

האזנה לשיר ↗

שיר

אגו

„דברים טובים” · מיני־אלבום „krótko”

טקסט

עוד לפני שתסיים – כבר אני יודע מה תאמר

אני נכנס לדבריך כמו סערה אל אש

אין לי זמן להקשיב לשטויות

כי אני כאן המלך המוחלט!

את דעתך

שמור עמוק בפנים

כי הגדולה שלי זוהרת גם בחשכה

בכל נושא – אני יודע יותר

העולם כולו מסתחרר סביבי בטירוף

תקשיב רק לי!

רק אני, אני, אני – אני החשוב מכולם!

כל השאר שילכו לעזאזל

אני תמיד ראשון

האגו שלי – גורד שחקים בעננים

אל תגיד דבר – אני יודע טוב ממך מה אתה מרגיש!

אני לא רוצה לשמוע עוד את השטויות שלך!

שטויות, שטויות, שטויות!

אין עוד מקום למילים שלך

בראש שלי קיימת רק הגרסה שלי

כשאתה מדבר – אינני מחכה שתסיים

אני נכנס לך למילים

וקוטע באכזריות!

אל תסתכל כך – זה לא דואט

כאן אני מנגן סולו תחת כל האורות

אני לא רוצה שינוי

אני לא רוצה שקט

כי במופע שלי רק אני נחשב!

אלה החיים!!!

רק אני, אני, אני – אני החשוב מכולם!

כל השאר שילכו לעזאזל

אני תמיד ראשון

האגו שלי – גורד שחקים בעננים

אל תגיד דבר – אני יודע טוב ממך מה אתה מרגיש!

אני לא רוצה לשמוע עוד את השטויות שלך!

שטויות, שטויות, שטויות!

שיר

האזנה לשיר ↗

משחק מילים

הומונימים

„דברים טובים”

טקסט

מוזיקאי רעב למילים

פתח פעם סֵפֶר אצל סַפָּר,

כי בעברית בלי ניקוד

ספר הוא ספר — וספר הוא ספר.

יצא אל השַׁעַר,

ורוח פרעה את השֵׂעָר,

ובינתיים עלה גם השַׁעַר

של החדר ליד השער.

בכיכר קנה כיכר,

ובשוק קיבל שוק,

כי מישהו דרך לו על השוֹק

באמצע השוק.

אמר: אשתה בירה!

אך הבירה הייתה רחוקה,

כי בירה היא גם משקה

וגם עיר הבירה.

ליד עין המים

פקח עין,

וראה שכל העניין

כבר יצא מכל עין.

אז נשכב על כר,

שהיה אולי כר דשא

ואולי רק כרית בלי ית,

כי גם לשפה מותר להשתגע מעט.

מי אשם?

המילה.

מי צודק?

גם המילה.

הומונים —

אותו כתב,

משמעות אחרת,

והשכל רץ אחריהם

עד שהוא עצמו

מאבד משמעות.

ובסוף, כמו תמיד,

נשארת השאלה:

האם קראת ספר,

או שהספר קרא אותך?

טקסט מאת המחבר

נשים

„דברים טובים”

בגרסה המושרת יש במקומות אחדים מילים שונות מן הטקסט הכתוב. מילות השיר מוצגות בנפרד להלן.

טקסט

אה, נשים!

האמהות והנשים שלנו.

המאהבות של אחרים — הרי בוודאי לא שלנו.

חברות אמת. לבבות מלאי חום, הבנה ואהבה.

השראתם של סופרים, מוזות של אמנים, שיגעונם של משוגעים.

מציתות את החושים ומעוררות געגוע אל מה שאין לו מילים.

מעוררות השראה בכריזמה, בכוח פנימי, ביופייה של הנפש. מניעות לפעולה.

בלעדיהן העולם היה שחור־לבן וחסר משמעות.

נשים יפות ונשים שנחבאות אל הכלים.

חכמות, לעיתים תמימות, עיניהן מעורפלות מרגש.

כל כך לא מוערכות…

לעיתים קרובות מוכות, מושפלות, נאנסות — מצומצמות למעמד של חפץ.

תלויות בגברים, נטולות קול וכבוד.

מנוצלות.

מבוזות.

בלתי נראות.

נושאות באשמה על טעויות של אחרים.

באמונות ובדתות קדומות — התגלמות הרוע.

מכשפות!

חוה המקראית — מקור החטא וכל האסונות שבאו אחריו?

לעיתים נדירות נותנים להן להגיע לשלטון.

ומה אם היו יודעות למשול טוב יותר, בצדק רב יותר,

ולהחליט החלטות טובות יותר מזכרים רוויי טסטוסטרון ובעלי אגו מנופח?

מדיקטטורים שיכורי כוח.

חשובים.

גאים.

עלובים!

אולי אילו הן היו מושלות, לא היו מלחמות ולא היו הורגים בשם רעיונות חולים?

העולם היה פשוט יותר, והגברים היו נעשים טובים יותר?

אפשר למנות על אצבעות הידיים נשים רעות שהחזיקו בשלטון, כמו יקטרינה השנייה או מרי טיודור "העקובה מדם".

רודנים פסיכופתים היו — ועדיין יש — אלפים!

לא הנשים היו הסיבה למלחמות, והן לא חוללו סכסוכים כפי שכתבו הומרוס, ורגיליוס או מארקס.

זו הטיפשות והיהירות של הגברים!

אילו גברים היו יולדים ילדים, האנושות הייתה נכחדת.

קלישאה עצובה: גבר לא יודה שאישה חדה ממנו, או שהיא נהגת טובה ממנו.

נשים — אני מרכין את ראשי לפניכן בכבוד.

מטריארכיה? אני חותם בלי לקרוא את האותיות הקטנות!

כנראה איבדתי עכשיו כמה חברים…

מילות השיר

אה, נשים

אמהות, רעיות ואחיות

מאהבות של אחרים, הרי לא שלנו

מלאות שמחה, צמאות לאהבה

לפעמים עייפות

מתייצבות מול הגורל

עיניהן מעורפלות מרגש

בשקט הן זורמות בתוך הזמן

העולם נושם רק בזכותן

תמיד איתנו, הגברים

כשאנחנו נרדמים

צלליהן רוקדים מתחת לעפעפיים

חלומות עליהן מעלים בנו חיוך

הן רכות וחכמות

לא בשבילן

אין־ספור עם הדרמה הראשונה

אילו רק היינו רוצים להקשיב להן

להקשיב

עיניהן מעורפלות מרגש

בשקט הן זורמות בתוך הזמן

דרך העולם

שנושם רק בזכותן

תמיד איתנו, הגברים

נרכין לפניהן את ראשינו בכבוד

העולם מרבה לבוז להן

מנוצלות

בלתי נראות

נקראות מכשפות

לאבדוננו

לא ניתן

והרי שלטון נשים היה יכול להיות

טוב יותר

עיניהן מעורפלות מרגש

בשקט הן זורמות בתוך הזמן,

דרך העולם

שנושם רק בזכותן

תמיד איתנו,

הגברים

נערות

נשים

כל עולמנו

הכול

סיפור קצר

ברונוציצה

ארכיון jacekberbeka.pl

טקסט

מרכז אירופה — כיום פולין. ברונוציצה.

חמישים ושלושה קילומטרים מצפון־מזרח לקרקוב.

שלושת אלפים וחמש מאות שנה לפני ישו.

ואולי קודם לכן.

דוברומיסל.

כך נקרא שמו.

בן יחיד היה.

ומתבודד.

מזרע קדם־סלאבי בא.

אביו ושבור, אמו בודזיסלאבה — וכל השבט ראה בו נער יוצא דופן.

חזיונותיו, חלומותיו הסתומים ותחושותיו המקדימות נדמו כמתנה אשר ניתנה לו.

והכמיהה העיקשת אל האמת מילאה את לבו.

הנער לא ידע כי עתידה האמת להתגלות לו.

ולא ידע כי יבנה את כלי הרכב הראשון בעולם בעל ארבעה גלגלים, הנמשך בידי שלושה שוורי־בר, ועוד מעשים רבים שיקדימו את זמנו.

אהב ללכת לבדו ביער שאין לו קץ.

שם היה הוגה.

שוכב בקרחת היער בלב הסבך הבלתי עביר.

מביט במסלול השמש, בשמים, בחיות ובכל הצמחים.

בלילות נשא עיניו אל ריבוי הכוכבים המרצדים ברקיע.

חש קשר אל בריאה רחבה שאין לה שם.

ידע בגופו כי חלק הוא מדבר עצום, שקיים מקדם.

— מאין באתי אני וכל אשר סביבי? ומדוע יש כל זה?

ויהי ביום מן הימים, וייפול עליו כעין תרדמה עמוקה, ונדמה לו כי נשמתו נפרדת מגופו ומשוטטת במרחבים אשר לא ידע.

— באמת, דוברומיסל, אל תירא, כי אני אהבה שאין לה קץ!

— אני האל, הכל־יכול והאחד.

— בורא האדם וכל אשר יש!

— לכן לך, דוברומיסל, ואמור לאחיותיך ולאחיך הסלאבים להיות ישרים, לא לעשות רע ולתעב כל עוולה!

— כי המסית הקדמון ואויבי, הבּיֶיס, יוליך אותם אל הרע.

— הוא יביא עמם רצח, שוד, חמדנות, תאווה, שקר, פחד ואימה.

— אכן אומר אני לך: לאדם ניתנה הבחירה — טוב או רע.

— וכל אחד ייתן לאחר מותו דין וחשבון בצדק על בחירתו.

— הכרז זאת, דוברומיסל, בשמי.

— ואני נותן לך חכמה, מתת נבואה וכוח לבנות כלים שיקדימו את זמנך.

— תודה לך, הכל־יכול — אעשה הכול כרצונך! — ענה דוברומיסל.

וכך היה.

עד אחרית ימיו עבר בין השבטים והכריז את רצון האל הכל־יכול.

בנה כלים שהעולם של ימיו לא היה מסוגל אף לחלום עליהם.

ובהם עגלה בעלת ארבעה גלגלים.

אך כנביא ידע כי האמת שנגלתה לו תוחלף במשך הדורות באמונות אחרות.

תיטשטש — ואף ייטלו אותה לעצמם.

הוא גם ידע כי במקום הזה, שייקרא לימים ברונוציצה, סמוך לתל הקדום, ימצאו צאצאיו כעבור יותר מחמשת אלפים וחמש מאות שנה כד ועליו ציורים של עגלתו בעלת ארבעת הגלגלים.

והציורים שעל הכד יהיו עדות לכישרון העל־זמני שקיבל מן הכל־יכול.

האם ייקראו נכונה ויובאו לידיעת העולם, או שמא מתוך קנאה ימעיטו בערכם ויסתירו אותם מעיני הכול?

אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי…

אפילוג:

את של אחרים אתם מהללים, ואת שלכם אינכם מכירים…

אני ממליץ בחום להכיר תגלית ארכאולוגית מכוננת שנמצאה באדמת פולין, ומשום מה עדיין מוכרת מעט מדי.

כד נאוליתי ייחודי, המעוטר בציורים מציאותיים להפליא ובהם הדימוי העתיק בעולם של עגלה בעלת ארבעה גלגלים, נמצא בשנת 1978 בברונוציצה — 53 קילומטרים מקרקוב.

גילו של הכד יותר מ־5,500 שנה. הוא עתיק מפירמידת ח׳ופו ואף עתיק מן הפיקטוגרמות של עגלות שנמצאו בעיר השומרית אורוכ שעל הפרת.

מיכל קשונז׳ק כתב בהרחבה ובאופן מרתק על התגלית המכוננת הזאת, שכיום נדמה כמעט שנשכחה, בכתב העת Przekrój:

העץ הראשון לצד הדרך

ב־Przekrój פורסמו צילומים של שחזור הכד המפורסם.

בסיפור שלי ביוטיוב שילבתי צילומים של הכד המקורי, שצילם פאבל קמינסקי.

תודתי:

לפאבל השן — חברי, סופר ומשורר, חולם.

בלעדיו, ובלי הצירוף המופלא של נסיבות וצירופי מקרים משונים הגובלים בגורל, לא הייתי מגיע לעולם לברונוציצה.

לפאבל קמינסקי מדז׳יאלושיצה — חובב מושבע של היסטוריה מקומית, צלם נלהב, משורר ופעיל בשלטון המקומי; עד לחפירות הארכאולוגיות בברונוציצה ואוצר בלום של ידע על הכד ועל תולדות המקום.

הצילומים של הכד המקורי ויקר־הערך הם פרי עבודתו.

צירוף נסיבות יוצא דופן הפגיש בינינו.

סיפור קצר

זרתוסטרא II – לשון ארכאית

ארכיון jacekberbeka.pl

טקסט

מרכז אסיה.

כיום — גבולה הצפון־מזרחי של איראן.

אלף ושבע מאות שנה לפני ישו.

לפני יותר משלושת אלפים ושבע מאות שנה.

ואולי מקדם אף יותר.

חום כבשן!

ולהט נורא נשפך מן השמים כזהב מותך אשר האדים באש.

והמקום — החם במקומות הארץ!

והרי המדבר הצהובים־כתומים רעדו באופק בקצבם הקדמון.

ואולי רק בעיניו נדמה הדבר.

זה היודע — זרתוסטרא.

הנבחר.

וידע כי נביא הוא.

ויחכה לשעה אשר ייגלה אליו הנסתר, והאור יזרח והחסד ינוח עליו.

אמת שאינה משתנה, אמת מוחלטת.

כשמלאו לו שלושים, יצא יום אחד מן הנהר לאחר רחצה טקסית – ויהי אז זה קרה.

בכל הווייתו חש נוכחות פלאית, על־טבעית.

– מי אתה? – שאל זרתוסטרא במחשבתו.

– אני ווהו מנה, בהמן – המחשבה הטובה.

– כנבחר, אוביל אותך, זרתוסטרא, אל פני האל הכול־יכול.

– הובל אותי, בהמן. לכך חיכיתי!

– אם כן, נלך אל פני האל אהורה מזדה!

– אדון כל הדברים. בורא הכול. האל האמיתי והיחיד.

ויהי כן.

טרם חלף זמן של מצמוץ, וזרתוסטרא חש בכל חושיו שמחה שאין לה מילים.

ברגע אחד הכיר את עוצמתה של ההוויה האלוהית.

אין מילים הראויות לתאר אותו.

מאז ומעולם היה.

כעת הוא.

ולעולמי עולמים יהיה.

כל־יכול וכל־יודע.

בורא כל היש.

ראשית הדברים וקצם.

אדון השמים, היקום וכל הנראה והבלתי נראה.

אחדות, ריבוי ואינסוף.

האל הכול־יכול!

הכול.

ובהבזק של רגע ראה זרתוסטרא, מכוחו של האדון, את אשר אין השכל משיג.

סודות גדולים נגלו לו.

וירא את אשר היה מראשית העולם.

ראה גם את אשר מוכרח לקרות בקצו.

הכיר את מקור הטוב ואת מהותו וסיבתו של הרוע.

ויהי אז גילה האל אהורה מזדה לזרתוסטרא את ראשית כל הדברים.

– בראשית היו שתי רוחות תאומות, הפועלות במחשבה, במילה ובמעשה. האחת טובה, האחרת רעה.

– והטובה לא הייתה קיימת בלי הרעה, כשם שהרעה לא הייתה קיימת בלי הטובה.

– שתי הרוחות התאומות האלה קבעו את החיים ואת האין, עד קץ קיומו של העולם.

– את החיים קבע האדון הטוב, אהורה מזדה. את המוות ואת האין – הרוח הרעה, אהרימן, אנגרה מייניו.

– האדון הטוב שכן במרום, בזוהר אינסופי. ואהרימן למטה, בחושך נצחי שאין לחדור אליו.

ויהי בעת הבריאה, וקרן מן הזוהר חדרה אל החושך.

אהרימן הרע גילה שאינו לבדו, שיש עוד משהו – טוב.

נמשך אל הזוהר העל־טבעי, עלה בעקבות האור.

– הוא רצה ללכוד אותו לעצמו, להשתלט עליו ולהשמידו.

– אך האדון החכם, אהורה מזדה, רצה שאהרימן הרע יבחר בטוב וניסה להטותו לכך.

– אהרימן חשב: „הנה ראיתי את חולשתו של אהורה מזדה. על כן אבחר ברע!”

– אז אהיה אני לבדי אדון הכול. בערמה אכה בעולם שהוא ברא.

ואז, בזדון, טימא את העולם וחילל את כל ברואיו של אהורה מזדה.

אז החל הזמן לנוע.

בני אדם וכל הברואים החלו להזדקן, לחלות ולמות.

ויויאמר האל האדון הכול־יכול, אהורה מזדה, אל זרתוסטרא:

– אנוכי הוא אשר ביום בריאת האדם נתתי לו שכל ורצון חופשי, למען שיבחר בעצמו בין טוב לרע!

– הנה באמת אגלה לך את חוקי הנצח שעל בני האדם לקיים:

– מחשבות טובות.

– מילים ישרות.

– מעשים טובים.

– ועמם אהבה לכל יצור חי.

– וכן עזרה לעניים ולחלשים. רק זה – וכל זה!

– דע כי לכל אדם חלק במאבקי ברוח הרעה.

– כל אדם יישפט בצדק לאחר מותו על מעשיו.

– הצדיקים ישמחו לפניי לנצח, והרשעים, בנוכחות אהרימן הלועג, יחוו בעצמם את כל העוולות שעשו.

– כפי שסבלו קורבנותיהם.

– כך אעשה. זה יהיה תכלית חיי – ויען זרתוסטרא.

וכשראה את הנטל האכזר והקשה של הזמן בעולם הארצי, שאל ברוחו את אהורה מזדה:

– אדון הנצח, מדוע אתה מתיר עוול כה גדול, מלחמות, אונס, שוד וכל סבלם של חפים מפשע? מדוע אינך עוצר זאת?

ויען לו אהורה מזדה:

– אני נתתי לבני האדם שכל ואת מתנת הרצון החופשי.

– כיצד אוכל, כאל, לשנות זאת וליטול מכם את מתנת הרצון החופשי שאני עצמי הענקתי לכם?

וזרתוסטרא עשה כפי שויאמר לו האל האדון הכול־יכול.

כך היה, כך הוא וכך יהיה כל הימים, עד קץ כל הדברים.

עד עצירת הזמן.

אפילוג:

הזורואסטריות היא אחת הדתות המונותאיסטיות העתיקות ביותר – דתות המאמינות באל אחד.

חוקרים מתווכחים כבר שנים על התקופה שבה פעל זרתוסטרא.

היסטוריונים יוונים, ובהם פלוטרכוס ודיוגנס לארטיוס, סברו שחי בערך ששת אלפים שנה לפני הספירה.

חוקרים בני זמננו הציעו תיארוך של כ־1000–1700 שנה לפני ישו.

המחלוקות על התיארוך עשויות לנבוע גם משאלות של השקפת עולם, דת ותאולוגיה.

קבלת תאריך של כ־1800 לפנה״ס, או מוקדם יותר, לחיי זרתוסטרא הייתה מערערת את אמיתותם של סיפורי הראשית הן ביהדות והן בנצרות.

לכן נניח בצד את מועד חייו של זרתוסטרא.

נתמקד בכתבים העומדים ביסודות הדת הזאת, הידועים כספרי הקודש של האווסטה (Avesta).

אלה קובץ של טקסטים עתיקים הכולל את היסנה (Yasna), ובה תפילות ליטורגיות, ואת הגאתות (Gāthās) – המזמורים והתהילים העתיקים ביותר.

מאות שנים לפני הופעת היהדות והנצרות הם מדברים על:

– אל אחד, כול־יכול.

– הבריאה וראשית העולם.

– השחתת ברואי האל בידי הרע.

– המאבק בין טוב לרע.

– רצונו החופשי של האדם, שניתן לו במתנה מאת האל.

– בואו העתידי של משיח שייוולד מבתולה.

– ניצחונו הסופי של האל על הרע.

– מקום שבו הטובים שוהים עם האל.

– מקום שבו הרעים שוהים עם אדון הרוע.

– כור המצרף – מקום שבו, באין, ממתינות לשובו של האל נשמות שעשו מספר שווה של מעשים טובים ורעים.

– יום הדין האחרון.

– תחיית המתים הסופית וגאולת כל בני האדם.

לזורואסטריות, כמו לדתות אחרות, יש כמה אסכולות וזרמים השונים ביניהם בענייני דוקטרינה.

למשל, קהילת הפרסים בהודו, בהשפעת הנצרות, רואה באהורה מזדה אל כול־יכול – כפי שתיארתי בסיפור.

עמדה זו שנויה במחלוקת בקרב אסכולות רפורמיסטיות זורואסטריות, המבקשות לטהר את הדת מהשפעות המאה התשע־עשרה וטוענות שהאל אינו כול־יכול כל עוד לא הביס את אהרימן.

אני מצרף קישור לאתר הזורואסטרים הפולנים:
אתר הזורואסטרים הפולנים

וכן קישור לבלוג של הזורואסטרים הפולנים:
הבלוג של הזורואסטרים הפולנים

ולצדו קישור להרצאה מקיפה על השפעת הזורואסטריות על הנצרות:
השפעת הזורואסטריות על הנצרות

כשאנו קוראים בתנ״ך ובברית החדשה, מתקבל לעיתים הרושם שלבורא, שהוא הרי אהבה אינסופית, יוחסו לאורך הדורות התנהגויות נמוכות, קטנוניות, ולעיתים אף אכזריות ונקמניות. התנהגויות אנושיות מאוד.

מעשים כאלה אינם הולמים כלל את רחמיו של האל הכול־יכול.

בברית הישנה שולט אצל האל לעיתים אופן חשיבה אנושי, לא אלוהי!

כיצד זה קרה?

נשתמש בשכל וברצון החופשי, אם כבר קיבלנו אותם!

על הסוגיות האלה מדברים באופן מרתק בהרצאות הזמינות ביוטיוב פרופ׳ לוקאש ניישולובסקי־ספאנו – חוקר חשוב של העת העתיקה ושל היהדות – ופרופ׳ מרצין מאייבסקי – חוקר מקרא ותאולוגיה נוצרית.

אני מעודד להעמיק באינטרנט את הידע על זרתוסטרא, תוך שימוש במונחים האווסטיים המופיעים כאן.

באנגלית זמין מאמר מצוין של פרופ׳ קינגה פראסקייביץ׳:
Thus does not speak Zarathustra

אני ממליץ גם על היצירה המונומנטלית בת ששת הכרכים History of Christendom מאת הסופר וורן ה׳ קרול.

זהו שילוב מתועד להפליא של נרטיב מרתק עם ידע היסטורי המוצג בעומק.

הוא חושף אירועים מדעיים ואובייקטיביים הנוגעים לנצרות ולכנסייה לאורך הדורות – אירועים שלעתים קרובות הוסתרו.

אפילו קריאה חטופה ב־History of Christendom של וורן ה׳ קרול תאיר באור אחר לגמרי עובדות שהוטמעו בנו בעקשנות מאז הילדות בשיעורי דת.

משפחתו של פרדי הייתה מן הפרסים (Parsis), הפזורה הפרסית החיה בעיקר בהודו, והחזיקה בדת הזאת.

ועוד פרט מסקרן — הידעתם שפרדי מרקיורי, הסולן האגדי של Queen, היה זורואסטרי מאמין ומקיים?

מעניין לציין כי פרופ׳ לוקאש ניישולובסקי־ספאנו, בהרצאתו ביוטיוב „Jak powstawał judaizm?”, מסביר כי לדמויות המלאכיות בנצרות יש שורשים בדת הפרסית.

עם זאת, בשל האסוציאציות הנוצריות המוכרות לנו, הרשיתי לעצמי להשתמש בדימויים כאלה כדי להמחיש את הדמויות.

גם Druj Ahriman לא תואר כשטן בעל קרניים.

רוח „המחשבה הטובה” — Vohu Manah, אחד מן ה־Amesha Spentas — לא תואר כמלאך לבן בעל כנפיים; הוא מזוהה יותר עם הירח או עם יסמין לבן.

הסברים בנוגע לגרפיקה:

מקור:
הזורואסטריות של פרדי מרקיורי

שיר

איחולים

ארכיון jacekberbeka.pl

טקסט

מכל הלב אני מאחל לך:

שתוכל ליהנות מן החיים בבריאות.

שתאהב ושיאהבו אותך.

שתאמין שעוד הכול לפניך.

שתבחין בתוך החושך במה שבאמת חשוב, במה שיקר ובמה שיש לו ערך.

שתמצא אדם שלא ימכור אותך גם אם יוכל להרוויח מכך.

שלא תמכור חבר גם אם תוכל להרוויח מכך.

שתדע להקשיב ולראות באמת את האדם שמולך.

שתאמין בבני אדם.

בעולם.

ושלא תפחד מן העתיד.

שתקבל כל יום בחיוך ובשמחה.

שלא תשפוט, גם כשאחרים עושים זאת.

שתסלח.

שתעוף באומץ אל העתיד על כנפיו הרכות של המלאך שלך.

אני יודע כמה כל זה קשה.

אבל זה תלוי בך!

אל תרוץ כל כך!

עצור לרגע וחשוב מה באמת חשוב!

אולי המילה „סליחה”?

חיוך טוב.

מילה טובה.

מבט עמוק אל תוך העיניים ומגע.

אהבה וחברות.

התרגשות, דמעה בעין.

עוד כל כך הרבה טוב אתה יכול לעשות — זה הדבר היחיד שבאמת כדאי למהר איתו…

שיר

הזללן

ארכיון jacekberbeka.pl

טקסט

היום אכתוב שיר מטורף:

אספתי סיר של אצטרובלים,

ומיד טרפתי את כולם —

טעימים היו, ממש מושלמים.

פתאום הם שורטים, צורבים,

כמעט קורעים לי את הבטן,

אני שואל: איפה ההיגיון?

עוד רגע תהיה כאן פרפורציה בבטן.

אז בלעתי חופן תרופות

ועוד אצבעון של טיפות.

המעיים שלי דוחפים,

האצטרובלים מחפשים יציאה.

מאיזה צד הם יבחרו?

מלמעלה? מלמטה? מה תהיה התוצאה?

כידוע, שתי אפשרויות בלבד —

מי שחושב כבר יודע לבד.

אני מרגיש שהסוף מתקרב,

מישהו עוד יקלל אותי היטב,

כי אתם הרי לא יודעים:

כבר יצאתי — אני בעיר, בין אנשים.

זיעה ניגרת, הלב הולם,

והלחץ בתחת רק מתעצם,

לא אחזיק מעמד, זה יוצא עכשיו —

שישקע כבר אבק הקרב.

מה שחשבתי — אכן עשיתי,

ובאותו רגע התעוררתי.

אך זה עדיין לא סוף השיר,

המטורף במידה, לא לגמרי סביר.

עכשיו מוסר השכל בסיום,

אז הקשב, פעמון קטן ואיום.

תוצאות מעשיך, ידידי,

תמיד ישיגו אותך בסוף דרכך!

ומוסר שני לכל המתבודד:

חלום או ערות — זה כלל לא משנה,

החיים קשים באופן מחורבן למדי!

ומוסר שלישי — הגיע הזמן לסיים:

עם הקקי שלך, רוץ מהר ליער!

האחרון היה נמוך וארצי,

אבל תאמינו לי — שימושי ויקר עד מאוד…

מילות שיר

קרקוב

סינגל · krakow.jb.pl

טקסט

כשבבוקר כיכר השוק לוכדת את אור השמש

העיר מתעוררת לאטה

מישהו פותח חלון

מישהו עצר את הזמן

ומישהו רואה את הסוקייניצה משתקפת בחלון ראווה

כאן די ביום רגיל אחד

כדי להרגיש שוב בבית

קרקוב היא מקום קסום

כאן דבר אינו קורה במקרה

כל צעד מוביל עמוק יותר

אל המקום שבו הלב לוחש לך בחשאי

על חיים, על אמנות ועל אהבה

כאן הזמן מדבר בפשטות הגדולה ביותר

משוררים מפזרים שירים על אבני הרחוב

ציירים מורידים צבעים מן השמים

מי שנשם פעם את קרקוב אחרי רדת החשכה

כבר לא יהיה כפי שהיה קודם

תרועת החצוצרה זורמת מעל הגגות

מעל השינה

כאילו היא קוראת: — הכול חי

הקפה מתקרר, עוד יום צוחק

והיונים מותחות צוואר אל גרגרי החיטה

בקז׳ימייז׳ מישהו מזמזם בשקט משהו

מישהו מחבק את העולם

כאן קול ישן ונשכח

ממשיך להדהד שנים ארוכות

קרקוב היא מקום קסום

כאן דבר אינו קורה במקרה

כל צעד מוביל עמוק יותר

אל המקום שבו הלב לוחש לך בחשאי

על חיים, על אמנות ועל אהבה

כאן הזמן מדבר בפשטות הגדולה ביותר

משוררים מפזרים שירים על אבני הרחוב

ציירים מורידים צבעים מן השמים

מי שנשם פעם את קרקוב אחרי רדת החשכה

כבר לא יהיה כפי שהיה קודם

וברחוב בראצקה השמש זורחת

כבר לא יורד גשם

לא יורד גשם

כבר לא יורד גשם

מילות שיר

לא צריך גן עדן

סינגל · nietrzebanieba.jb.pl

טקסט

אילו העולם היה משתתק ליום אחד, אילו היו דוממים הפקודה, הכעס והפחד, אולי היית שומע כמה קרוב אליך האדם שאתה מכיר כבר שנים. אילו היו מוציאים מידינו את הדגלים, את כל הסמלים שבשמם נשפך דם, אולי היו נשארים רק בית חם, שולחן, לחם וצחוק עייף של מישהו. לא צריך גן עדן מעלינו כדי להתחיל לחיות טוב יותר. די להביט זה לזה בעיניים ולהפסיק סוף־סוף לחלום על חומות גדולות, על מלחמות גדולות, על אמת שמחזיקה סכין. העולם יכול להיות פשוט טוב. כן. הוא יכול. עכשיו!

אילו העושר חדל להיות חלום והעוני חדל להיות עונש על קול שקט, אולי היית חולק את הביס האחרון שלך לפני שמישהו יאמר לך שהאחר הוא אויב. אילו דרשות היו הופכות למחשבה אנושית וטובה, אולי אלוהים כבר לא היה צריך לראות כיצד בני אדם הורגים בשם המילים המיוחסות לו. לא צריך גן עדן מעלינו כדי להתחיל לחיות טוב יותר. די להביט זה לזה בעיניים ולהפסיק סוף־סוף לחלום על חומות גדולות, על מלחמות גדולות, על אמת שמחזיקה סכין. העולם יכול להיות פשוט טוב. כן. הוא יכול. עכשיו!

זה לא חלום לקדושים. זה לא שיר ללבבות טובים משל אחרים. זו רק בקשה שקטה, אנושית: אל תפגע כשאתה יכול גם לחבק. לא צריך גן עדן מעלינו כדי להתחיל לחיות טוב יותר. די שנפחד קצת פחות זה מזה, די שנהיה קצת יותר. בלי דגל התקוע בפצע של הזולת, בלי אמת המבקשת נקמה. העולם יכול להיות פשוט טוב. נתחיל. היום. היום! היום.

מילות שיר · PL / EN / ES

luMEN

סינגל · lumen.jb.pl

טקסט

עברית

ריח היער

דממתו של פרח

אור הארוג בקשת

כמה נפלא הוא העולם

בואו נלך יחד

אתה ואני

אל השמש

להלל את העולם הקסום הזה

נשימה

מחשבות

נשמותינו

חיים

שנולדו מטוב טהור

ולכן העולם נפלא

בואו נלך יחד

אתה ואני

אל השמש

להלל את העולם הקסום הזה

POLSKI

zapach lasu

cisza kwiatu

tęczą utkane światło

jakże wspaniały jest świat

chodźmy razem

ty i ja

w stronę słońca

sławić urzekający świat

oddech

myśli

nasze dusze

życie

zrodzone z czystego dobra

dlatego cudowny jest świat

chodźmy razem

ty i ja

w stronę słońca

sławić urzekający świat

ENGLISH

scent of the forest

the silence of a flower

woven with the rainbow light

how wonderful the world is

let us go together

you and I

toward the sun

to praise this enchanting world

breath

thoughts

our souls

life

born of pure goodness

that is why the world is wonderful

let us go together

you and I

toward the sun

to praise this enchanting world

ESPAÑOL

aroma del bosque

el silencio de la flor

la luz tejida con arcoíris

qué maravilloso es el mundo

vayamos juntos

tú y yo

hacia el sol

celebrar este mundo encantador

aliento

pensamientos

nuestras almas

la vida

nacida de la pura bondad

por eso el mundo es maravilloso

vayamos juntos

tú y yo

hacia el sol

celebrar este mundo encantador

מילות שיר

ילדי הזמן

סינגל · dzieciczasu.jb.pl

טקסט

החיים הם כנפיים שבירות של פרפר.

קרח דק כשהרוח מתחממת.

הבזק אחד, רגע אחד.

ומישהו נעלם — והעולם משתתק.

ואנחנו רצים בלי שום טעם.

באמוק, מהר, איך שיוצא.

לא רואים את האור בעיניים של מישהו.

לא שומעים את הלב שצועק — „כן”.

ילדי הזמן, ילדי הגורל העיוור.

לאן מוליך יום אחר יום?

כל כך הרבה אהבה חולפת בלי קול.

וכל כך הרבה חום נעלם כמו חלום.

ילדי הזמן, ילדים אלוהיים של אבק.

האם יישאר סימן בלבכם?

לפני שהדממה תיקח את כל שסביבנו,

בואו נאהב את עולמנו היפהפה.

החיים שבירים כלוח זכוכית.

כמו נייר שהרוח קורעת.

כמו אבק הרוקד בקרן שמש,

לרגע קצר הוא משאיר עקבה.

ומה יהיה אחר כך? האם מישהו מחכה שם?

האם נפליג בין הכוכבים?

האם במקום שבו הנהר הזה נגמר

אין עוד כאב ואין עוד תלונות?

ילדי הזמן, ילדי הגורל העיוור.

לאן מוליך יום אחר יום?

כל כך הרבה אהבה חולפת בלי קול.

וכל כך הרבה חום נעלם כמו חלום.

ילדי הזמן, ילדים אלוהיים של אבק.

האם יישאר סימן בלבכם?

לפני שהדממה תיקח את כל שסביבנו,

בואו נאהב את עולמנו היפהפה.

הם כבר יודעים — אלה שהלכו לפנינו —

שכל מה שהיה חשוב באמת היה כאן.

לא מילים גדולות ולא ניצחונות,

אלא יד של מישהו, נשימה, דופק.

אנחנו לא רוצים לדעת, אך יבוא היום.

כפי שבא לכולם, יבוא גם אלינו.

ואז הלב ישאל בשקט:

האם אהבת — וכמה הזדמנויות היו לך?

ילדי הזמן, ילדי הגורל העיוור.

בואו נעצור כל עוד זה נמשך.

כי החיים חולפים לנו בלי קול,

והאהבה עוד יכולה להציל את העולם.

ילדי הזמן, ילדים אלוהיים של אבק.

שימשיך לבעור בנו האור הזה.

לפני שהכול יתפורר לאפר,

בואו נאהב עכשיו!

כל עוד יש זמן.

זמן.

מילות שיר

המנון אנשי הים

סינגל · גרסה פולנית

טקסט

אנחנו, אנשי הים.

דייגים.

מלחים.

מצילים.

בודדים בתוך האין־סוף.

רחוקים מאורות הערים,

מצחוקם של אהובינו,

מחום הבית שלנו.

אנחנו תמיד רוצים לחזור.

מרחב.

מכאן אל שום מקום.

טעם מלח על השפתיים.

הרוח בולעת את המילים.

והלב זוכר את הדרך דרך הסערות,

אל הבית שמעבר לאופק.

אל הבית שמחכה.

אל הבית שקורא.

כשמסביב אין אלא מים.

אל הים שאין לו גבול,

שם המפות מסתיימות

והאמונה מתחילה.

שם החושך עמוק מן הלילה,

הרוח צועקת את שמותיהם

של אלה שלא חזרו.

אנחנו מפליגים.

שטים.

אחים של המעמקים.

אנחנו, אנשי הים.

אנשי הים.

במקום שבו אחרים מסתובבים לאחור,

המצילים יוצאים קדימה.

אל הסערה.

אל גלים הגבוהים מגאוותו של האדם.

לא למען תהילה.

לא למען כבוד.

למען החיים.

וכשהם נותנים לים את הכול,

המעמקים משתתקים.

הרוח נושאת את שמותיהם.

רחוק מן המבט,

רחוק מן הזמן.

הים זוכר את מי

שלא שאלו מה המחיר.

הוא זוכר את אנשי הים.

את אנשי הים.

אל הים שאין לו גבול,

שם המפות מסתיימות

והאמונה מתחילה.

שם החושך עמוק מן הלילה,

הרוח צועקת את שמותיהם

של אלה שלא חזרו.

אנחנו מפליגים.

שטים.

אחים של המעמקים.

אנחנו, אנשי הים.

אנשי הים.

מילות שיר · EN

המנון אנשי הים

סינגל · גרסה אנגלית

טקסט

אנחנו, אנשי הים.

דייגים.

מלחים.

מצילים.

בודדים בתוך האין־סוף.

רחוקים מאורות הערים,

מצחוקם של אהובינו,

מחום הבית שלנו.

אנחנו תמיד רוצים לחזור.

מרחב.

מכאן אל שום מקום.

טעם מלח על השפתיים.

הרוח בולעת את המילים.

והלב זוכר את הדרך דרך הסערות,

אל הבית שמעבר לאופק.

אל הבית שמחכה.

אל הבית שקורא.

כשמסביב אין אלא מים.

אל הים שאין לו גבול,

שם המפות מסתיימות

והאמונה מתחילה.

שם החושך עמוק מן הלילה,

הרוח צועקת את שמותיהם

של אלה שלא חזרו.

אנחנו מפליגים.

שטים.

אחים של המעמקים.

אנחנו, אנשי הים.

אנשי הים.

במקום שבו אחרים מסתובבים לאחור,

המצילים יוצאים קדימה.

אל הסערה.

אל גלים הגבוהים מגאוותו של האדם.

לא למען תהילה.

לא למען כבוד.

למען החיים.

וכשהם נותנים לים את הכול,

המעמקים משתתקים.

הרוח נושאת את שמותיהם.

רחוק מן המבט,

רחוק מן הזמן.

הים זוכר את מי

שלא שאלו מה המחיר.

הוא זוכר את אנשי הים.

את אנשי הים.

אל הים שאין לו גבול,

שם המפות מסתיימות

והאמונה מתחילה.

שם החושך עמוק מן הלילה,

הרוח צועקת את שמותיהם

של אלה שלא חזרו.

אנחנו מפליגים.

שטים.

אחים של המעמקים.

אנחנו, אנשי הים.

אנשי הים.

מילות שיר

פתיח: בין לבין…

אלבום „pomiędzy a pomiędzy...”

הגרסה המלאה של האלבום: pomiedzy.jb.pl

טקסט

בין ג׳אז לרוק

בין זמנים

בין רגשות

בין האמיתי למראית העין

בין לבין

מילות שיר

סיום: בין לבין

אלבום „pomiędzy a pomiędzy...”

הגרסה המלאה של האלבום: pomiedzy.jb.pl

טקסט

בין לבין ובין לבין

בין ג׳אז לרוק

בין זמנים

בין רגשות

בין האמיתי למראית העין

בין לבין

שיר / מילות שיר

חיות

סינגל „Zwierzaki” · 2026

מילות השיר

חיות

אינן מכירות שנאה

אינן מתכננות מלחמות

אינן משקרות

לא, לא

הן יודעות רק לבטוח

ולאהוב

לאהוב

אם אתה בן אדם

בן אדם

אל תפגע!

אל תהרוג!

לא, לא, לא

הן מביטות בנו

כפי שהיינו רוצים להיראות

בלי שאלות

בלי סוף

אם אתה בן אדם

בן אדם

אל תפגע!

אל תהרוג!

לא, לא, לא

אתה בן אדם

בן אדם!

מילות שיר

חברים

סינגל „Przyjaciele”

מילות השיר

לזכרם:

1. מאצ׳ק פוריש

2. רניה בוגאצקה

3. קאשיה ברטולה

4. בוז׳נקה דבורסקה

5. וויטק קובלצ׳יק

מילים

הראשון

אחרי שינה של שנתיים

שינה של שנתיים

השנייה

אחרי מאבק ארוך

ארוך

השלישית

בעדינות, בשקט

הרביעית

כן, הרביעית

הרביעית

כן, הרביעית

בהוספיס

ממש לידי

החמישי

לא מזמן

החמישי

בהפתעה

חמישה

חמש קרני אור שכבו

חמישה ניצוצות קטנים

עדיין בתוכי

בתוכי

לנצח

בראש

לנצח…

טקסט / מילות שיר

חברי

סינגל „przyjacielu...” · 2026

טקסט

חברי היקר

אולי אתה ישן עכשיו

בעננים

אני זוכר את התצלומים

מאות תמונות בשחור־לבן

מתוך הראש שלך

את נעורינו

אהבות ראשונות

הבזקי רגעים

שנגעה בהם עדשת המצלמה

קפואים בתוך האור

עדיין יחד בפריימים שלך

אתה לא עוזב

ולא תעזוב

אני מצטער, כמה אני מצטער

שמרוב ריצה בתוך היומיום העלוב

לא עשינו דבר

דבר

כדי שתישאר עוד

ותיתן לנו שמחה

שמחה

קפואים בתוך האור

עדיין יחד בפריימים שלך

אתה לא עוזב

ולא תעזוב

מילות שיר

ירוק

סינגל „zielono”

מילות השיר

באביב, בתוך הראש שלי

פורח גן

בשמחה קסומה

באהבה לוחשת

הוא נושם אותך

כאן פורחים

פעמוני שלג של חום

רקפות ראשונות של מבט רך

כרכומים של תשוקה

יקינתונים של שמי

מגנוליות של אהבתנו

ירוק לי בתוך הראש

כאן צומחים פרחי הרגש

שאותם אתן לך

הם לעולם אינם קמלים

לעולם

נרקיסים של זיכרון

ונרקיסים מסוכנים של גאווה

ואמנון ותמר תמים לגמרי

חרציות של עצב

אשאיר לסתיו

קאלות לבנות כשלג של פרידה

לחורף

כי עכשיו ירוק לי בתוך הראש

כאן צומחים פרחי הרגש

שאותם אתן לך

הם לעולם אינם קמלים

לעולם

שיר

האזנה לשיר ↗

סיפור קצר · EN

אבן האבדון

גרסה אנגלית של „אבן האבדון”

טקסט

הסיפור הזה נכתב לציון שמונים שנה לשחרור מחנה אושוויץ, כאזהרה מפני תוצאותיו ההרסניות של הרוע האנושי!

(…) ביום ההוא, כאשר האבן הזורואסטרית תשחיר

והסימן שעליה לא ייראה עוד,

ברעם ובאש יבוא קץ העולם.

אימהות יבכו על שילדו את ילדיהן… (…)

הספר הרביעי באפוקריפה של הזוהר

לפני יותר משלושת אלפים ושבע מאות שנה.

הנביא זרתוסטרא נדד בהרי המדבר של אסיה. אלוהים גילה לו את ראשית כל הדברים ואת קצם. צורות הסלע האילמות היו עֵדות לפגישתם.

אחת האבנים משכה את עינו של הנביא.

אולי בשל לובנה כשלג או צורתה הסגלגלה, ואולי בשל הסמל השחור שעליה – סמל שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

הוא חש כוח שאינו מן העולם הזה פועם מתוכה.

לקח את האבן ונתן אותה במתנה לסופר מיהודה שהתארח אצלו.

לעדות נצח על פגישתו עם אלוהים.

האבן התעוררה. היא נעקרה מן המקום שבו שכנה דורות על דורות.

היא ידעה כי שליחות איומה ממתינה לה.

היא יצאה למסע בעולם, מסע שיימשך אלפי שנים, כדי לסמן את מהלך הזמן עד קץ הקצים.

ככל שנחשפה לזוועות, לובנה הראשוני הלך ונעכר, האפיר והחשיך – מתקרב לצבעו של הסמל השחור שעליה, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

כך יהיה עד שהאש תבלע את העולם.

אז תהיה האבן שחורה.

כפי שניבא הזוהר.

לעולם לא יֵדע איש אם האבן המחשיכה היא רק אות מבשר – או שמא היא עצמה מולידה את הרוע שבו היא משתתפת!

האבן הלבנה כשלג, ועליה הסמל השחור, הריחה את עורו של השק וחשה את נדנודו של הגמל. היא שמעה את קריאות המדריכים.

ביהודה, בעמק האלה, ליד סלע במדבר שכל עובר ושב נתקל בו, נפלה האבן משקו של הסופר.

במאה העשירית לפני הספירה הייתה זו אותה אבן שדוד הניח בקלע ובאמצעותה הרג את גוליית בדו־קרב.

האבן כבר לא הייתה לבנה כשלג.

כאשר נעשה דוד מלך יהודה, שמע לחישה בראשו: – קח לך את בת־שבע היפה, אשת אוריה הלוחם, ואת אוריה שלח אל קו החזית – שימות!

וכך היה.

המלך דוד שילם על כך במות ילדו הראשון שנולד לו מבת־שבע.

האבן האפירה.

המלך נבוכדנצר השני גלגל בין אצבעותיו אבן שנמצאה במקדש שלמה, שאותו החריב לאחר כיבוש ירושלים.

הוא בהה בסמל השחור המהפנט, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

לבסוף דיכא את בני יהודה והגלה אותם לבבל. האבן החשיכה בכף ידו.

ואולי רק נדמה היה לו?

חמש מאות שנה לאחר מכן, בעת נדודיו במדבר, מצא ישוע – שיש שכינו אותו מלך היהודים – את האבן והחביא אותה בגלימתו. אז, במשך ארבעים יום, החל רוח רעה לפתותו.

לאחר צליבתו של ישוע זכה חייל רומי באבן בעלת הסמל השחור, כששיחק בקובייה על בגדי המשיח.

האבן שינתה צבע.

כעבור שנים אחדות, בשעה שלגיונר היכה בה את סטפנוס למוות בעת סקילתו, האפור שבה נעשה עכור יותר.

מה אירע לה במאות השנים הבאות – איש אינו יודע.

שנים לאחר מכן נמכרה לסוחרים והגיעה באונייה לאנגליה.

הנרי השמיני לבית טיודור אהב לאחוז בידו את האבן שהגיעה מעבר לים, ושאותה הביא לו מן האימפריה העות׳מאנית תומס קרומוול.

המלך בהה בסמל השחור המסקרן, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

הוא חשב על אשתו הבאה ועל הדרך להפוך לראש הכנסייה.

במשך שתי המאות הבאות התבוננה האבן בעוול וברוע של המלוכה.

היא המשיכה להחשיך במהפכה הצרפתית, כשחזתה בטרור ובאלפי הוצאות להורג.

בלילה שבין 16 ל־17 ביולי 1918 היה מחניק ביקטרינבורג.

במרתף בית איפטייב הצטלמו הצאר ניקולאי השני, אשתו, חמשת ילדיהם והמשרתים – מבלי לחשוד בדבר – לצילום התיעודי של המהפכנים.

בידיהם החזיקו כריות ובהן תכשיטים וחפצי ערך.

בין האוצרות הייתה האבן שנגנבה בידי מרגלי הצאר בזמן המהפכה הצרפתית.

כעבור זמן קצר, מוקפים בעשן אבק השריפה, כולם היו מתים.

הבולשביקים לקחו את חפצי הערך ואת האבן.

הרייכסלייטר אלפרד רוזנברג, מפקד יחידת ההחרמה ERR של המפלגה הנאצית, פיקח על ביזת הזהב הסקיתי בחצי האי קרים. בין החפצים מצא אבן ועליה סימן שחור משונה.

הוא העניק אותה במתנה לידידו – אס־אס אוברשטורמבאנפיהרר רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ־בירקנאו.

שם החשיכה האבן יותר מבכל מקום אחר.

לאחר שחרור מחנה הריכוז הגרמני בידי החזית האוקראינית הראשונה של הצבא האדום, לקח המרשל איוואן סטפנוביץ׳ קונייב משולחנו של מפקד המחנה – כמזכרת לניצחון – אבן בצבע גרפיט כהה, שמתוכה עדיין בצבץ הסמל השחור, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

אחרי המלחמה עברה האבן לידיים פרטיות בקייב.

היא הייתה עדה לזוועות שבאו בעקבות הפלישה האכזרית של רוסיה לאוקראינה.

עם כל מעשה ברברי נעשתה כהה יותר.

קצ״א אהרן לוי מאגף המודיעין של המוסד נשא את האבן יוצאת הדופן לישראל.

השלטונות האוקראיניים ביקשו לתארך אותה באיזוטופים ולבדוק מדוע האבן המוזרה משנה את צבעה.

המטוס שבו טס נפגע מטיל של חזבאללה והתרסק בשטח פלסטיני.

כולם נהרגו. הפלסטינים לקחו את האבן.

לאחר שנחשפה לזוועות המזרח התיכון, קיבלה גוון אנתרציט.

הזמן חלף. העולם לא השתנה.

ביום ההוא הגיע הזמן לשינוי קיצוני.

הוועדה המתמדת של הלשכה המדינית של המפלגה הקומוניסטית הסינית קיבלה החלטה סודית לפתוח במלחמה.

מפקד חיל הטילים של צבא השחרור העממי הסיני, הגנרל ואנג צו, הורה לתקוף את ארצות הברית ואת אירופה.

המכה הראשונה הייתה אמורה להינתן במהירות הבזק, יחד עם רוסיה ואיראן, במאות טילים קונבנציונליים.

אחר כך היו אמורים לתקוף חיל האוויר והצבאות היבשתיים.

האבן נעשתה כמעט שחורה, עד שכמעט אי אפשר היה להבחין בסמל, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

אחרי שיגור הטילים הסיניים והאיראניים אירע האסון!

בגלל שורת קוד שגויה בתוכנה הופעלה מערכת התגובה הגרעינית הרוסית האוטומטית והמיושנת, הקשורה למערכת המכונה „היד המתה”. רוסיה שיגרה אוטומטית לעבר ארצות הברית ואירופה 1,783 טילים גרעיניים רב־ראשיים! הייתה אפשרות אחת בלבד לתגובה.

באותו רגע השחירה האבן הזורואסטרית לחלוטין, ואת הסמל שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע – לא ניתן היה עוד לראות.

צ׳אקרות האבן, שמקדמת דנא הגנו על העולם, החלו לרעוד, עד שנסדקו והתפוררו לאבק שחור.

לא הייתה עוד הגנה. לא הייתה הצלה.

הבזק מסנוור!

אש וחום נורא התמזגו עם רעם מחריש אוזניים שהקיף את כדור הארץ.

ירדה חשכתו של חורף גרעיני בן מאות שנים.

קרן השמש הראשונה נגעה באבן השחורה, הסגלגלה, שבצבצה מתחת לסלעים שהותכו בפיצוצים האטומיים.

מבעד לשחור של האבן בצבץ בקושי סמל בהיר יותר, שהיה אות, והאות הייתה מספר, והמספר היה מתגלגל לסימן לא־נודע.

סימן שלא נחרת ביד אדם…

***

הקשר היסטורי (קישורים):

1. זרתוסטרא: 1.jb.pl

2. דוד וגוליית: 2.jb.pl

3. המלך דוד, בת־שבע ואוריה: 3.jb.pl

4. נבוכדנצר השני: 4.jb.pl

5. ישוע במדבר: 5.jb.pl

6. סטפנוס, הקדוש המעונה הנוצרי הראשון: 6.jb.pl

7. אנגליה – הנרי השמיני: 7.jb.pl

8. המהפכה הצרפתית: 8.jb.pl

9. הצאר ניקולאי השני: 9.jb.pl

10. אלפרד רוזנברג, NSDAP: 10.jb.pl

11. רודולף הס, מפקד אושוויץ: 11.jb.pl

12. המרשל איוואן קונייב: 12.jb.pl

13. שחרור אושוויץ: 13.jb.pl

14. הפלישה הרוסית לאוקראינה: 14.jb.pl

15. קצ״א של המוסד: 15.jb.pl

16. המזרח התיכון: 16.jb.pl

17. חיל הטילים של סין: 17.jb.pl

18. מערכת פרימטר הרוסית: 18.jb.pl

מילות שיר

צעקה

מיני־אלבום „ostro”

מילות השיר

טיפות הטל נוצצות בשמש

כמו יהלומים

אני אומר — אני אוהב

את מחייכת בחום

מביטה בעדינות בעיניים

ורואה בהן צל

עצב, פחד

כי עננים שחורים מתקרבים

האם הכול הולך אל הסוף

הסוף

הרי היה כל כך יפה

כל כך נפלא

אני צועק היום אל כולם

לפני שיהיה מאוחר מדי

בקול, אולי האחרון

רועד

מבוהל

אני צועק אל הדממה כמו אל קיר

שאינו רוצה להיסדק מן המילים

אנשים

חברים

שכנים

למה אתם שותקים

כשהעולם מת לעינינו

למה אתם תומכים במשוגעים

בטיפשים המאוהבים בגאונות שהמציאו לעצמם

במבצעים הצייתנים של פקודות זרות

הביטו להם בעיניים

שם גר הרוע

ריק שאין לו תחתית

אלה בוגדים הסוחרים בתקווה

ומאכילים את ההמון בשקר ובפחד

אני צועק היום אל כולם

לפני שיהיה מאוחר מדי

בקול — אולי האחרון

כי הלילה כבר עומד בשער

להבה דקה של תקווה עוד רועדת בלב

אני צועק

צועק

לפני שהדממה תכסה את כולנו

זו כבר הצעקה האחרונה

צעקה

מילות שיר

עולם

סינגל „świat”

מילות השיר

אתה קוטף פרח

ובמקום כלשהו העולם רועד

אבל אינך מרגיש דבר

זה אפקט הפרפר

אתה חושב: רק קטפתי פרח

מגע

מבט

מחשבה

הכול אחראי על הכול

לכול יש משמעות

העולם עובר דרכנו

אהה

אווו

יווו

אווו

מילות שיר

רוח

מיני־אלבום „ostro”

מילות השיר

את עשן אושוויץ וטרבלינקה

פיזרה רוח ההיסטוריה

אותה רוח הקורעת את אוהלי הפלסטיק

של הפלסטינים המגורשים

רוח האדישות

את עשן אושוויץ וטרבלינקה

פיזרה רוח ההיסטוריה

קורעת

את אוהלי הפלסטיק

של הפלסטינים המגורשים

רוח האדישות

את עשן אושוויץ וטרבלינקה

פיזרה רוח ההיסטוריה

קורעת

את אוהלי הפלסטיק

של הפלסטינים המגורשים

רוח האדישות

מילות שיר באנגלית

אנחנו, העם

„MY, NARÓD” · גרסה אנגלית

הגרסה האנגלית של הטקסט „MY, NARÓD”.

טקסט · ENG

כשאני מכין ארוחת בוקר

כשאני מסיע את הילד שלי לבית הספר

בצהריים, בתוך כל הרעש והדיבורים

זה חוזר

אנחנו, העם

הוא עומד גבוה כל כך

מאוהב בהד של מילותיו

האיש החזק ביותר על פני האדמה

ובכל זאת הצבא שלו עשוי מאיתנו

מאיתנו!

אתם מרגישים את זה עכשיו?

בלעדינו הוא לא היה אלא דממה

מסונוור מן הברק של מספרים

שלעולם אינם ממלאים את החור

עם אגו גדול מן הדגל שהוא מניף

גדול מן המדינה עצמה

כשהעולם צוחק על השקרים שלו

בא לי לבכות!

[פזמון]

הוא חמדן ותמיד רוצה עוד

נקמן, חלול מבפנים

מוקף קרח

במקום אהבה

את עצמו הוא אוהב יותר מכול

אחר כך באים המספרים הגדולים

בני אדם — לא!

למה אנחנו מאפשרים את זה?

עוד כמה זמן?

אנחנו מעדיפים תפוזים על פני האיש הכתום!

כשאני נוסע הביתה מן העבודה

כשאני מנשק אותך

לפני שאני נרדם

המילים האלה ממשיכות לדפוק לי בראש

אנחנו, העם

ואני יודע שהמאבק הזה עדיין לא אבוד

יש לנו קול!

אנחנו עם גאה

פנים אחת אינן אמריקה!

הוא לא יהרוס את הדמוקרטיה

ולא את הקשרים שנבנו במשך שנים

עם שכנים

עם חברים מעבר לים

קנדה

גרינלנד

אירופה

אנחנו, העם, עומדים איתכם!

[פזמון]

הוא חמדן ותמיד רוצה עוד

נקמן, חלול מבפנים

מוקף קרח

במקום אהבה

את עצמו הוא אוהב יותר מכול

אחר כך באים המספרים הגדולים

בני אדם — לא!

למה אנחנו מאפשרים את זה?

עוד כמה זמן?

אנחנו מעדיפים תפוזים על פני האיש הכתום!

אנחנו, העם!

שיר

חלום

MUMA · הופעת בכורה ספרותית פומבית

„חלום”, „פחד” ו„אעזוב” הם הופעת הבכורה הספרותית הפומבית של MUMA. עיבוד והפקה מוזיקלית, מיקס ומאסטרינג: Jacek Berbeka.

טקסט

מחשבה דופקת לי בראש

ומה אם אני כבר לא כאן

אולי זה רק חלום עכשיו

ואולי אני רק זיכרון שלי בתוך ראש אחר

ואולי מישהו קורא ספר

שמישהו כתב עליי

אבל למה לכתוב

על מישהי שאיננה

אולי הוא כתב על חלום

ואני הייתי שם

כמו אחרים בחלומות שלי

אבל למה לחלום עליי

למה לחלום

שיר

פחד

MUMA · הופעת בכורה ספרותית פומבית

„חלום”, „פחד” ו„אעזוב” הם הופעת הבכורה הספרותית הפומבית של MUMA. עיבוד והפקה מוזיקלית, מיקס ומאסטרינג: Jacek Berbeka.

טקסט

הלילה שוב תפס אותי בגרון

לאט, לאורך הרגל

מטיילות נמלים

שורפות, נושכות

מהר יותר

עוד ועוד

תעצרו

אני צועקת בלי קול

כי הגרון חנוק

ואני כבר יודעת שאין מה לעשות

הן כבר בכל מקום

ושוב יהיה כמו תמיד

עוד רגע הלב ישתגע

הגוף יהפוך לאבן

אני שוכחת לנשום

מחכה, מחכה

מה הפעם?

זה היה חלום?

או זיכרון מן הערות?

מי נתן לי חיים רגישים עד טירוף?

חזקים ובכל זאת חלשים

מיליוני מחשבות

תרחישים עלובים

מצליפים בי בלי רחמים

גוזלים את הנשימה

משתקים את הידיים

כבר שום דבר אינו ודאי

אני כולי ציפייה

אני רוצה להיות אבן

אתה יודע שפחד כואב?

כואב!

שיר

אעזוב

MUMA · הופעת בכורה ספרותית פומבית

„חלום”, „פחד” ו„אעזוב” הם הופעת הבכורה הספרותית הפומבית של MUMA. עיבוד והפקה מוזיקלית, מיקס ומאסטרינג: Jacek Berbeka.

טקסט

יום אחד אעזוב

בשקט, בחשאי

אבל אל תטרח בגללי

אני לא רוצה להפריע

זו רק אני

אני — מישהי

אני — אף אחת

יישאר אחריי ערימה של בגדים

אולי ריח של בושם

איזה טעם

אולי של מרק עגבניות

הספל האהוב עליי

צל של חיוך

כמה תמונות בענן

ושני לבבות פועמים

חבק אותם חזק

אולי שם תמצא אותי

שיר

שנאה

גרסה מוקראת

טקסט

שנאה נולדת לאט.

טיפה אחר טיפה נופלת אל אותו מקום,

עד שנוצר פצע.

תחילה היא מילה

שאינך רוצה לומר.

אחר כך — מבט

שאינו מבקש פיוס.

שנאה זקוקה לצעקה

ולשקר,

המפרידים כמו חומה.

לפעמים היא כבדה כאבן

שהוטחה אל תוך הלב,

אבן ההופכת אדם לחפץ.

שנאה ניזונה מן הרוע.

היא גדלה כשאתה לועג.

בולעת כשאתה מאכיל אותה.

היא אינה מכירה סליחה.

אינה מחפשת דרך חזרה.

היא הולכת קדימה בביטחון,

ומחריבה כל מה שהיא פוגשת.

גם אותך…

מילות שיר

משורר

מיני־אלבום „smuteczki”

מילות השיר

כשמשורר מת

השירים צועקים בדממה

העולם זוכר

לרגע

לרגע קצר

העט מתייבש מעצב

דף שנכתב רק עד מחציתו

בוכה בריק של מה שלא הושלם

נושף אי־ודאות

ומה הלאה?

הכול היה לשווא?

האם ייעלם בתוך הקלישאות של העתיד?

אם תשכח

תשכח

מילות שיר

סליחה

גרסה מוזיקלית

מילות השיר

בניחוח האביב

האוויר רועד מתקווה

את עצובה

ממש לידי — ובכל זאת רחוקה

סליחה

שלעיתים קרובות אני אינני

שאני נעלם בתוך מילים

בעולם נפרד

של המחשבות שלי

אני כל כך רוצה להיות איתך

אני יודע — את מבינה

יותר ממה שאני אומר

את מאפשרת לי

ולכן זה כואב כל כך

שאינני יודע לעצור

שהכתיבה קוראת לי

ואינני מסוגל לא לענות

אינני מסוגל

מילות שיר

דברים

גרסה מוזיקלית

מילות השיר

דברים

זוטות

חפצים

יקרים, יחידים במינם, מיוחדים

אוצרות קטנים

קישוטים

ערמות של ספרים

אלפי תמונות

מזכרות

אהובות, קנויות, מתקבלות, מחופשות

נאספות במשך שנים

עבר, סיפורים, זיכרונות, רגשות

החיים שלנו

חיים

מחשבות

היורשים שלנו

יזרקו את כל הזבל הזה

זבל

מילות שיר

בנפרד

גרסה מוזיקלית

מילות השיר

תחת אותם שמים

גב אל גב

צדקות

חדות כסכינים

אותה אדמה

מתחת לרגליים

אותה רוח

נושאת עיתונים

עם אמיתות שונות

בין המילים

עדיין נשאר מקום

ליד

לא לאגרוף

לפני ששוב

המילים יחלקו אותנו

לפני ששוב

המילים יחלקו אותנו

מילות שיר

מי

גרסה מוזיקלית

מילות השיר

בכל בוקר

אני משפשף עיניים נדהמות

מפחד להביט

מפחד להקשיב

כי שם מחכים הפחד

והטיפשות של ליצן מרושע

מי יעצור את המטורף

מי

מי יוריד אותו מכס השלטון

נו, מי

טיפש שהומלך למלך

צוחק על העולם

מעליב

רוצח

ניזון מאגו חולה

מוקף חבורה

של צבועים ערמומיים

חיי אדם אינם שווים בעיניו דבר

מי יעצור את המטורף

מי

מי יוריד אותו מכס השלטון

נו, מי

מה עשיתם

אתם שבחרתם בו

אתם שמחאתם כפיים

למען האינטרסים שלכם

אתם שתומכים בו

האם אתם עיוורים

עיוורים

מי יעצור את המטורף

מי

מי יוריד אותו מכס השלטון

נו, מי

מי

מי!

מילות שיר

אנחנו

גרסה מוזיקלית

מילות השיר

אתה

ואני

אני ואתה

אותה נשימה

ארץ הערבות הבוכיות

לחישת הצלילים של שופן

אתה

ואני

אני ואתה

אחותי הפולנייה

אחי הפולני

כתף אל כתף

יחד

לתמיד

בתוך החושך

אחדות, אחדות

שרשרת לבבות

לבבות

אתה

ואני

אנחנו