ראיונות, ביקורות, פרסים

מר ברבקה, במשך שנים כתבת ״למגירה״, בדומה למחברים ב־Portal Pisarski. מה גרם לך בסופו של דבר לפתוח את המגירה הזאת ולהראות לעולם את הטקסטים שלך?

JB:מי שדחף אותי לכך – במובן הטוב ביותר של המילה – היה הסופר Paweł Heszen, משתף פעולה ותיק של השבועון הקרקובאי האהוב והבלתי נשכח ״Przekrój״. לפני כשנה צירוף מקרים יוצא דופן הפגיש בינינו. Paweł קרא את הסיפורים שלי ״ZEGAR״ ו־״PROFETA״, ואז קבע שיש לי חובה לכתוב ולדבר בקול. ממש כך – חובה! מאז הוא לא הניח לי. נעשינו חברים. לכן באוגוסט 2024 פתחתי את ערוץ היוטיוב שלי, Osobliwe Intrygujące Opowieści. בפלייליסטים היצירות מסודרות בין השאר בקטגוריות ״Ostrzeżenia״, ״Wiersze i Rzeczy Dobre״ והמיני־אלבום ״Głupota/Stupidity״. יש גם גרסאות באנגלית וכן הטקסט הגרמני DAS!.

איזו עצה היית נותן לכותבים אחרים שגם הם שוקלים לצאת מן המגירה ולהשתמש בפלטפורמות דיגיטליות כמו YouTube, פודקאסטים או ספרי שמע כדי להגיע לקהל רחב יותר? מאיפה כדאי להם להתחיל?

JB:אני לא יוטיובר מוכר ולא מומחה לפלטפורמות דיגיטליות. פשוט ניסיתי, כמיטב יכולתי, להגיע שם לתוצאה מקצועית. זה קשה וגוזל המון זמן אם רוצים לשמור על רמה גבוהה. יש לי יתרון, משום שבמשך שנים ניהלתי סוכנות אינטראקטיבית שעבדה עם מעצבים גרפיים, קריינים ומוזיקאים, והיום אני נעזר בקשרים האלה. זה מעורר לא מעט הפתעה, כי כל האנשים האלה כלל לא ידעו שאני כותב. זה מין coming out פרטי משלי. באופן כללי הייתי ממליץ לעשות את זה עם לב ועם איכות, ואולי להמציא משהו ממש לא שגרתי. הייתי אומר: עשו את שלכם ואל תצפו מיד לאלפי צפיות. צריך גם להיות נוכחים בו־זמנית בכמה פלטפורמות ובכמה שיותר רשתות חברתיות. על רווחים אין ממש מה לבנות. התחרות עצומה וקל מאוד להיכנס לתסכול. אפשר לנסות, לתת לזה זמן ואז להעריך את התוצאות.

הפרוזה, השירים והפזמונים שלך הם כולם צורות קצרות. למעט חריגים מעטים, הקריאה או ההאזנה נמשכות בין שתיים לארבע דקות. האם אתה מגביל במכוון את אורך היצירות, או שזה נובע מטבעם של הנושאים שבהם אתה עוסק? באילו טכניקות אתה משתמש כדי לשתול מחשבה ולעורר הרהור בזמן כה קצר, בלי לאבד את עומק המסר?

JB:בדיוק. היום לאנשים אין זמן לקרוא או להקשיב לאורך זמן. שלוש דקות הן מספיק זמן כדי לשתול מחשבה – ומעט מספיק כדי שלא יספיקו לברוח (צוחק – הערת המערכת). אני לא מקצר בכוונה. אני אוהב צורה קצרה שיש בה מחשבה ומוסר השכל – למעשה, כמעט רק כך אני כותב – ורצוי שהטקסט יהיה ״חסכוני במילים״. אני לא מנתח, לא מחשב, לא מכיר ולא משתמש בשום טכניקה; מעולם לא למדתי כתיבה יוצרת. זה פשוט קורה מעצמו. אומר זאת בחוסר צניעות מסוים: אני מנסה לכתוב את מה שאני עצמי הייתי קורא בעניין.

היצירה שלך עוסקת בנושאים קשים ושנויים במחלוקת, כמו טיפשות, שקר ובורות. האם זה יותר מהרהור – האם זו צורה של מחאה?

JB:המטרה שלי איננה לספק פתרונות מוכנים או להטיף. ביצירות איני מצדד באף אחד מן הצדדים בוויכוחים או בסכסוכים. אני רוצה לעורר מחשבה והרהור, לגרום לאנשים לחשוב בכוחות עצמם. כל מי שקורא או מקשיב צריך להסיק את המסקנות בעצמו – בעזרת השכל שלו. באופן עצמאי. לא את המסקנות שהתקשורת, מומחי המניפולציה או מכונות התעמולה כופות עליו. זה קשה מאוד, כי כבר שנים עובדים לנו על הראש. לעיתים קרובות אנחנו מאמינים עיוורים ולא בני אדם חופשיים שחושבים באופן עצמאי. אנחנו חוזרים על סיסמאות פרימיטיביות, מסיתות ומושתלות, ועל קיצורי דרך מחשבתיים בנאליים שמתיימרים לפתור הכול. צריך לפעול כדי לשנות את זה. אני מאמין שאפשר! אני חייב לנסות, במיוחד משום שלאחרונה נדמה שהמצב רק מחמיר… אם לומר זאת בעדינות המרבית: שקר, בורות, טיפשות וציניות מרגיזים אותי, ובמיוחד אנשים בשלטון שמפעילים עלינו מניפולציות, כפי שתיארתי בטקסט ״ŚLEPIEC?״. מעולם לא הייתי ילד טוב ותמיד הלכתי נגד הרוח. אני מנסה ואמשיך לנסות – עד שזה יעבוד. אני עקשן. אסור להתייאש, כי כך בדיוק נותנים לשקר, לטיפשות ולבורות יתרון. ציניות ולעג רק יקשיחו עוד יותר את העמדות ולא ישפרו דבר. נדמה לי שהדרך הטובה ביותר היא לעורר מחשבה אצל האדם מן השורה – לפעמים אפילו כך שהוא עצמו לא יבחין בכך, אבל משהו יתחיל לנבוט לאט בראשו. בשבילי זו גם צורה של תרפיה: אני נרגע עמוקות ומתאזן; כשאני כותב אני בעולם אחר. כתיבה יכולה להיות גם נשק – בזמנים שבהם ערכים עתיקי יומין והסדר מתפוררים לאבק.

בהקשר של החשיבה העצמאית שעליה דיברת – האם אתה מרגיש שלאמנות, ובכלל זה לספרות, יש כיום כוח השפעה גדול יותר מזה של התקשורת או התעמולה, או שמא זו מלחמת דוד בגוליית?

JB:אני חושש שאמנות באל״ף רבתי – וכדי שיהיה ברור, איני מתכוון כאן ליצירה שלי – נמצאת בעמדת נחיתות מול הרשתות החברתיות, מול פתרונות קלים לבעיות קשות שהמציאו תועמלנים, ומול עוצמת המניפולציה של התקשורת. אנשים משכפלים את קיצורי הדרך המחשבתיים שהושתלו בהם, וכך הם רואים את העולם. נוסף על כך, האמנות נפגעת מ״השטחת״ הטעם של הקהל, שמסתפק בבינוניות. עוד מעט, כאשר AI יקרא וינתח לעומק את כל מה שנכתב אי פעם, הוא יחליף סופרים, אבל גם מבקרים, עיתונאים, זמרים, מוזיקאים, שחקנים והמון מקצועות אחרים. אי אפשר לעצור את זה! מי שלא נתנו לטמטם אותם ייזכרו בימים הטובים ההם מעל כוס בירה שקנו משאריות ההכנסה הבסיסית המובטחת. רק אחרי קריסת הציוויליזציה יבינו האנשים שיישארו כאן מה היה אמת ומה היה מניפולציה ומשחק של האליטות. כך הייתה תמיד, וכך עדיין, המנטליות האנושית. הייתי שמח מאוד לטעות, ואני עושה כל מה שאדם יחיד יכול לעשות כדי שזה לא יקרה. ואולי העולם בכל זאת יפקח את עיניו בלי טרגדיה? נראה. כך או כך, זה מרתק להפליא – רק שלא במובן של הקללה הסינית.

היצירה החדשה ביותר שלך היא משהו שונה מכתיבה: מיני־אלבום מוזיקלי בן ארבעה קטעים בשם המשותף ״Głupota / Stupidity״. תוכל לספר לקוראים שלנו קצת יותר?

JB:הרעיון לקטע הזה הגיע אחרי שכתבתי את ״TO!״, שבו הפניתי תשומת לב ל״ליטניה להצלה מן הטיפשות״ הנפלאה של Roman Brandstaetter. כתבתי אזהרה חזקה, קצבית ומדוקלמת מפני וירוס חוסר המחשבה. זו לא רק יצירה – זה מניפסט. נוצרו גרסה פולנית וגרסה אנגלית, ושתיהן חסרות רחמים באותה מידה כלפי המציאות. לחובבי הסאונד אני ממליץ על אוזניות ועל קו הבס המוביל; לחובבי הווידאו – על קליפ מרגש שעליו עבדתי במשך שבועות ושוב ושוב תיקנתי אותו. אפשר לצפות בשיר כקליפ ב־YouTube בגרסה קצרה, מה שמכונה גרסת רדיו, וגם בגרסה המלאה. גרסאות אודיו זמינות גם בפלטפורמות הפופולריות Spotify, Apple, Tidal, YouTube Music, SoundCloud, Amazon ועוד.

היצירות שלך שואבות השראה מאירועים קונקרטיים ומהרהורים היסטוריים. איך נראה תהליך המחקר שלך, ואיך אתה הופך עובדות למסר ספרותי שנועד לעורר מחשבה?

JB:כל מה שמופיע בטקסטים ״TO!״ ובשיר ״Głupota״ הוא מבחינתי – סליחה על הציטוט – ״מובן מאליו באופן מובן מאליו״. מספיק להביט לאחור ולהסתכל היטב במציאות שסביבנו. כבר חייתי כמה שנים טובות. לא צריך להיות רואה עתידות, כמו ״PROFETA״ שלי, כדי לראות לאן כל זה עלול להוביל. אני גם משתדל תמיד להתכונן היטב לנושא, להביא בחשבון את ההקשר ההיסטורי והפילוסופי, מקורות וכדומה. איך אני הופך את זה לטקסט? האמת היא שזה יוצא ״ממעמקי הראש שלי״ – ולכן כך קראתי גם לסדרת הפודקאסטים שלי, שבה מופיעים הטקסטים בגרסת אודיו.

יצירות כמו ״KAMIEŃ ZAGŁADY״ משלבות היסטוריה עם מדע בדיוני. האם מבחינתך הגבולות בין הז'אנרים הספרותיים גמישים? איך אתה מחבר בין מוסכמות שונות כדי לחזק את המסר?

JB:״KAMIEŃ ZAGŁADY״ הוא שילוב של היסטוריה, מיסטיקה, פאראפסיכולוגיה ונבואה. כך גם ״KONIEC ŚWIATA״, שהוא מעט היתולי אך מסתיים ברצינות – לא יכולתי לסלוח לנשיא רוסיה, ו־Trump עדיין לא הראה אז את פרצופו האמיתי. אני אוהב לשחק במילים, כמו ב־״HOMONIM״, וגם בז'אנרים, ואוהב לערבב עובדות היסטוריות עם בדיה; לפעמים אני מוסיף קורט פאראפסיכולוגיה, ולעיתים קרובות ניצוץ אלוהי. כל המקומות שאני מתאר אמיתיים תמיד, ורבים מן האירועים שבהם אני משתמש – עד כמה שקשה להאמין – אכן התרחשו, למשל לידת תינוק עם שני פנים, ארבע ידיים וארבע רגליים ב־״KONIEC ŚWIATA״.

מהו האתגר הגדול ביותר עבורך בתהליך היצירה, ומה מעניק לך את הסיפוק הגדול ביותר?

JB:האתגר הגדול ביותר הוא למצוא נושא שבו אפשר להוסיף משהו בעל ערך, לפרוט על איזה מיתר בראש; אחר כך הדברים כבר מתגלגלים מעצמם. לעיתים קרובות טקסט אחד מוביל אוטומטית לאחר. הסיפוק מגיע מן התגובות, למשל מהתגובות ב־YouTube – ואני מעודד את כולם להשאיר אותן ומבקש זאת – וגם, בניגוד למה שאולי נדמה, מן השנאה וההתקפות, שהיו רבות במיוחד אחרי ״TO!״, ״KOBIETY״ ו־״ŚLEPIEC?״. כי זה אומר שמשהו מצליח לחדור, וזה בדיוק העניין. שמחתי מאוד כשמישהו, אחרי שקרא או האזין, אמר: ״זה Jacek Berbeka בכל מובן״. אז אני יודע שהצלחתי לפתח סגנון משלי, סגנון שאפשר לזהות.

אתה יוצר גם פרוזה, גם שירה וגם שירים מוזיקליים ומלורציטציות. האם יש נושאים או רגשות שנמשכים באופן טבעי לאחת הצורות האלה? איך אתה בוחר את הצורה המתאימה לרעיון מסוים?

JB:החלק הגדול ביותר הוא פרוזה מן הפלייליסט ״Ostrzeżenia״ ב־YouTube. יש לי נטייה לדפיטיזם – או שאולי דווקא לעולם יש נטייה לדיסטופיה? מן הטקסט ״TO!״ ומן ״הליטניה להצלה מן הטיפשות״ הגאונית של Roman Brandstaetter, שאליה הפניתי שם, נולד טקסט, ומתוך דחף החלטתי ליצור משהו בצורת שיר או מלורציטציה: ״Głupota/Stupidity״. הקליפ המרגש השלים אותו. נדמה לי שהצורה המוזיקלית הזאת הייתה בכל זאת אירוע חד־פעמי, כי היא עלתה לי ביותר מדי בריאות. הייתי צריך ללמוד במהירות עצומה המון דברים חדשים, ובמשך שלושה חודשים איבדתי כמעט לגמרי את תחושת הזמן והמציאות. מצד שני, מיני־אלבום של ארבעה קטעים בשתי שפות היה מלכתחילה תוכנית שאפתנית למדי. כבר חודש אני חוזר לאיזון. השירה, לעומת זאת, היא מפלט – מן הדפיטיזם אל השירים ואל ״RZECZY DOBRE״. מחרוזים פשוטים ועד לשירה שאפתנית יותר. לפעמים אפילו אני מופתע מן הצורה שהכתיבה שלי מקבלת, למשל השימוש בלשון ארכאית בטקסטים ״ZARATUSZTRA II״ או ״SKRYBA״.

האם יש לך צורת ביטוי מועדפת, ולמה דווקא היא?

JB:סיפורים קצרים, לא שגרתיים, חסכוניים במילים, עם מוסר השכל שמעורר מחשבה. רצוי גם עם סיום מפתיע, כמו ״DAR״. פשוט מפני שאני אוהב מאוד את הצורה הזאת, ולדעתי בימינו היא זו שמעודדת חשיבה בצורה הטובה ביותר.

אתה מזכיר את ״הליטניה להצלה מן הטיפשות״ של Roman Brandstaetter. האם יש יוצרים אחרים שמעוררים בך השראה לבחור בצורות ביטוי מסוימות, למשל ליצור מלורציטציות?

JB:אני אוהב לקרוא, וכואב לי מאוד לראות את דעיכת הקריאה. אין לי יוצרים מסוימים שאני שואב מהם השראה – אה, סליחה, אומר ״בצניעות״ שהייתי רוצה לכתוב כמו Ernest Hemingway (צוחק), רק בצורות קצרות יותר… אבל זה כנראה כבר בחיים אחרים.

אז אתה מנסה, לבדו, לשנות את העולם בן זמננו באמצעות מילים?

JB:הביטו סביב. אנחנו רואים עולם השקוע בכאוס, שבו יותר ויותר אנשים מאבדים אמון בכך שלפעולה יש משמעות. נדמה להם שלאדם היחיד כבר אין שום כוח להשפיע, שהוא אינו מסוגל לשנות דבר. אבל זה לא נכון. זה מעולם לא היה נכון! נזכור את אוגוסט 1980, כאשר מעשי אומץ קטנים ויחידים הצטברו לכוח שהיה מסוגל למוטט מערכת רוע אדירה. עוד לפני אוגוסט 1980 – כבר ב־1978, ואחר כך בעקבות הפלישה הסובייטית לאפגניסטן ב־1979 – אני ו־Jacek Gwizdowski, חברי מ־IX LO בקרקוב, ריססנו מאות סיסמאות וציורים אנטי־סובייטיים על קירות קרקוב. מאוחר יותר Maciej Miezian, היסטוריון אמנות מקרקוב, הגדיר זאת כראשית הגרפיטי בעיר שלנו. כל אחד מאיתנו הוא רק גרגר חול זעיר – לבדו הוא אינו אומר דבר. אבל אם נהיה מיליונים, ניכנס בשקט ובלא רחמים אל גלגלי השיניים של הרוע. נשחק את המכונה האכזרית הזאת של שקר, בורות וטיפשות. אני מבקש מכולם: בואו נאמין שוב, וביחד נשנה את העולם! מפולין עוד יכול לצאת ניצוץ שמסוגל להפוך את סדר הרוע ולהפוך אותו לאבק. בזכות כולנו! איננו זקוקים למהפכה גדולה – היא כבר תתרחש מעצמה – אנחנו זקוקים להתעוררות ולמעורבות חברתית רחבה. והיא מתחילה בדבר אחד: בהרהור ובחשיבה עצמאית, שיובילו לבחירות הנכונות. ומשם זה כבר יתגלגל…

מה הניסיון שלך בבניית קהילה סביב ״Osobliwe Intrygujące Opowieści״? האם אתה רואה שהטקסטים שלך באמת גורמים לאנשים לחשוב ולדון, כפי שהיית רוצה?

JB:אני נתקל בשני סוגים של תגובות. הראשון הוא חור שחור. כמה ממכריי פשוט השתתקו, ועד היום איני מבין אם אחרי שגילו שאני כותב הם החליטו שיצאתי מדעתי, אם זה פשוט לא מצא חן בעיניהם, או אולי הם לא יודעים מה לענות כי אני תוקע מקל בקן צרעות. חבל, אבל כנראה לעולם לא אדע, אף שזה מסקרן אותי. בקצה השני נמצאות תגובות כמו: מרגש, מעורר מחשבה, גורם להרהר, תמשיך. זה נותן כוח ומעורר השראה. לכן כשאני עצמי רואה משהו טוב, למשל את עמוד המעריצים שלך ״Dzienność״, אני נותן משוב – זה יכול להיות חשוב ליוצר! מטריד אותי ששירותים כמו YouTube הולכים ומתמקדים בעיקר במונטיזציה ובהכנסות מפרסום, בדיוק כמו הרשתות החברתיות: רוצה להיות למעלה? תשלם. מיליוני צפיות הולכות לבחורות צעירות במכוניות שמניעות את השפתיים לצלילי להיטים מוכרים, או לסרטונים שבהם מגרסת מתכת תעשייתית בולעת עובד או מכונית נכנסת לתוך קהל. O tempora, o mores! ובאותו זמן, כשאנשים מטמטמים את עצמם ומבזבזים זמן על סרטונים אידיוטיים, פוליטיקאים בכל העולם עושים עסקים מפוקפקים בלי בושה.

איזו משמעות יש עבורך לתגובה חיובית מצד דמויות מוערכות כמו העורך Wojciech Mann? האם זה נותן לך מוטיבציה להמשיך?

JB:יש לזה משמעות גדולה מאוד בשבילי. אני אסיר תודה לעורך Mann על כך שפרסם עליי מיוזמתו, ועל ההערה הסרקסטית שמי שחושב שהכול בסדר צריך לקרוא את ״TO!״, ואז לקרוא שוב, ואם זה לא עוזר – שוב, וכך עד שזה ייקלט. זו מחמאה עצומה מפיו של אדם מוערך כל כך. זה נותן כנפיים. אבל עצוב שהעורך Mann הוא קול קורא במדבר, ושאף אדם אחר בעל תפוצה רחבה אינו רוצה לעזור. מתסכל במיוחד לראות מיילים נזרקים לפח בלי שאפילו לחצו על הקישור המצורף, ואז לשמוע בשיחה שמישהו מבטיח שהקשיב. חברים, ב־YouTube רואים כל קליק בסטטיסטיקות מפורטות. חבל שאנשים עם קהלים עצומים מסתכלים לעיתים קרובות רק על עצמם או מפחדים לבלוט, ובאתרי האינטרנט האל הוא מספר הקליקים. סופר אינו מסוגל להתחרות ב־clickbait. אבל אני לא מוותר – ראשי התיבות שאחרי Bond מחייבים!

הופעת פתאום בזירה הספרותית הציבורית.

JB:במשך זמן רב כתבתי למגירה. ב־2024 Paweł Heszen – משתף פעולה ותיק של Tygodnik Powszechny ושל Przekrój הקרקובאי – קרא כמה מהטקסטים שלי ושכנע אותי שכדאי לצאת איתם אל הקהל. באוגוסט פתחתי את ערוץ ה־YouTube שלי, Osobliwe Intrygujące Opowieści, עם הפלייליסטים: Ostrzeżenia, Wiersze i Rzeczy Dobre, Muzyka.

בתוך 19 חודשים בלבד יצרת ערוץ YouTube עם יותר מאלף מנויים, כמעט מאה סרטונים ו־200 אלף צפיות, אתר מחבר בתשע שפות, הוצאת שני ספרים, הקלטת את אלבום ה־LP/CD ״pomiędzy a pomiędzy…״, את המיני־אלבום הפולני־אנגלי EP ״Głupota/Stupidity״ ואת המיני־אלבום EP ״krótko…״. זה מרשים.

JB:הדבר החשוב ביותר הוא המילה – המוזיקה היא תוספת. האלגוריתמים של YouTube ושל הרשתות החברתיות אינם נוטים לטובתי. שם האל הוא מספר הקליקים. עיתונאים ואנשים בעלי תפוצה גדולה אינם מעוניינים לתמוך.

JB:עיתונאי מוזיקה אפילו נוטים לעיתים לעוינות, מפני שאני משתמש בכלים שמטלטלים את השוק. כשנתתי לעורכת מוכרת דיסק ״עירום״ – בלי עטיפה – לא היה סוף להתלהבות. עד הרגע שבו גילתה שבשכבה המוזיקלית השתמשתי בכלים גנרטיביים. לפתע התברר שזה מלאכותי, מושלם מדי וחסר נשמה. (צוחק) כשאני מתחיל פרויקט, אני מוסר את עצמי אליו לחלוטין. זה מצב של שקיעה מוחלטת. אשתי הנהדרת סובלת מזה – היא המבקרת הראשונה והבלתי מתפשרת שלי. אני גם משתדל להתכונן לכל נושא מבחינה מהותית: פונה למקורות ומתייעץ עם מומחים מאוניברסיטת יגיילון או מן האקדמיה למוזיקה, כשנדרש.

בקובץ השירה ״Rzeczy dobre״ אפשר, מיד לאחר קריאת השירים, להאזין לגרסאות המוזיקליות שלהם. בספר ״Ostrzeżenia i inne opowiadania״ אף צירפת לטקסט ״TO!״ יצירה בסגנון רוק סימפוני.

JB:אנשים קוראים פחות ופחות, ולכן אני מוסיף לטקסטים שלי עיבודים מוזיקליים. את ״TO!״ אני מחשיב לטקסט החשוב ביותר שלי. בגרסה הכתובה ובגרסה המוקראת הצבתי לצדו את ״הליטניה להצלה מן הטיפשות״ הגאונית של Roman Brandstaetter. העורך Wojciech Mann העריך אותו, ועל כך אני אסיר תודה. האחרים שותקים. אני מתייחס ל־AI כמו אל כלי נגינה. באמצעות פרומפטים אני מזמין לעיבודים שלי צלילים מסוימים, סמפלים, סולואים וקולות – בוחר את מה שמתאים לחזון שלי, ואז מתקן הכול; לפעמים מוסיף מלורציטציה ואפילו אי־שלמויות אנושיות. בסוף אני עושה מיקס לכל היצירה ומאסטרינג סופי. זה גוזל המון זמן! ואז אני שומע: ״זה נוצר בחמש דקות״.

JB:כיום רוב המוזיקה ברדיו נוצרת באופן דיגיטלי – בעזרת סמפלים, סיקוונסרים, ארפג'יאטורים, עיבוד ממוחשב, והגרוע מכול: קולות שעברו ליטוש ב־Auto-Tune.

אתה עוסק בנושאים קשים: רוע, שקר, טיפשות. הטקסט ״głuptokracja״, שנושא את הניאולוגיזם שהמצאת, דוחק חלק מן הקוראים עד קצה הסבלנות.

JB:אנחנו הולכים בדיוק בכיוון של głuptokracja, ומשם ישר אל אסון עולמי.

JB:הפוליטיקאים חצו את גבולות האבסורד.

JB:בפסגת העולם עומדים אנשים רעים עם אגו שמגיע עד הכוכבים. בפולין אנחנו שומעים שטויות – למשל הטענה שהלוואות ביטחוניות בריבית של שישה אחוזים, שמוציאות את הכסף בחו״ל, טובות יותר מהלוואות בריבית של שלושה אחוזים שאפשר לנצל בתוך המדינה. זו עלבון לאינטליגנציה של האזרחים. ואני שואל: האם אנחנו עדיין חושבים?

JB:כבר אין זמן לחצאי צעדים. הרוע הפסיק להסתתר – הוא פועל בגלוי ובחוצפה. אידאולוגיות חומות קמות לתחייה וזוכות לתמיכה. דרושה התעוררות! באמצעות הכתיבה שלי אני רוצה לגרום לאנשים לעצור, לחשוב ולהרהר. כל אחד מאיתנו הוא גרגר חול זעיר – אבל מיליונים מהם מסוגלים לשחוק את גלגלי מכונת הרוע.

JB:אם לא נגיב, מנגנון השקר והטיפשות יטחן את כולנו.

JB:אני מאמין שמילה יכולה להיות ניצוץ. היא יכולה ליצור דחף שיהפוך את סדר הרוע – אבל רק אם נתחיל לחשוב באופן עצמאי ונפסיק לשתוק.

JB:זה באמת תלוי בנו!